ברפואה ובפסיכולוגיה יש תופעה מוכרת, סימפטום שנעלם אינו בהכרח מחלה שנרפאה. לעיתים אדם מגיע בגיל צעיר עם כאב חד, המוסבר כמשהו חולף. הגוף לומד לפצות, הכאב שוקע, החיים נמשכים. ארבעים שנה אחר כך, אותו אדם חוזר, הפעם עם קריסה פתאומית. הבדיקות מגלות שהבעיה הייתה שם כל השנים. היא פשוט הושתקה. הגוף נשא אותה בשקט, עד שלא יכול היה עוד. רופאים יודעים, מחלה מודחקת אינה נעלמת. היא רק מחליפה צורה. כשהיא שבה, היא עושה זאת בעוצמה גדולה יותר. האדם הוא מיקרו קוסמוס למה שקורה בחברה. אחת מנקודות המפנה המשמעותיות בחיי החברה בישראל הייתה המהפך ההיסטורי של שנת 1977. לאחר 30 שנה תמימות בהן הוא וחבריו הודרו, עלה מנחם בגין לשלטון. חלפו ארבע שנים. הגיעו בחירות חדשות וזו הייתה ההזדמנות של השמאל לתקן. האינפלציה הייתה 100 עד 130 אחוזים. קרקע נוחה לנצח בחירות. דודו טופז יצא בפליטת הפה הידועה "צ'חצחים" ואז מגיע בגין בנאום שנכנס להיכל התהילה: "אשכנזי? עירקי? יהודים! אחים! לוחמים!". באופן פרדוקסלי, מצבה הכלכלי של מדינת ישראל, באותו יום בו נאם מנחם בגין בכיכר, היה קשה ומעורער מאין כמותו, ממש על המדרון. ראש הממשלה מנחם בגין היה אחראי למצב זה בין באופן ישיר או עקיף ממדיניתו. בגין רצה לתקן עוולות היסטוריות כלפי המעמדות המודרים. אך לכל דבר יש מחיר, זה הביא לשיעור אינפלציה בין 100 ל 130 אחוזים. היד עוד הייתה נטויה. זה היה רק תחילתו של מצב חירום מתגלגל שהגיע עד ל-300 אחוזים בשנת 1985. מנחם בגין ראה בפגיעה בשכבות החלשות קו אדום. הוא רצה לתקן עוול היסטורי. באותה עצרת בחירות היסטורית בשנת 1981, סיפר בגין, אחוז התרגשות, בפני המון הבוחרים, על פיינשטין האשכנזי וברזני העירקי, לוחמי האצ"ל, שלאחר שנידונו למוות והיו אמורים להיות מובלים בבוקר אל התלייה, לקחו בלבם רימון ולחצו. כך מתו שניהם יחד. הוא הדגיש את תחושת השוויון ואת העוול שהיה נחלת דור. זכרון מרגש זה ממותם ההירואי של ברזני ופיינשטין,

ברית המודרים

כנראה השכיח מהקהל את העובדה שאי אפשר היה באותם ימים לגמור את החודש. כאילו נשכחה מהחברה בישראל בשנת 1981 העובדה שהאינפלציה הייתה בשמיים. תחושת הקיפוח ותחושת העלבון העמוקה מן המילה "צ'חצ'חים" הייתה חזקה יותר כנראה אף יותר מתחושת הכעס על האינפלציה והמחירים. יש אומרים שנאום זה הביא לניצחונו של בגין בשנת 1981, לצד תקיפת הכור העירקי ערב הבחירות. אותן בחירות בשנת 1981, היו כמו שמוכר לנו היום, צמודות ודחוקות. 48 מנדטים לבגין. 47 מנדטים לפרס. היתר רסיסים של מנדטים שמכריעים גורל של מדינה. באותו רגע, בו נאם בגין בשנת 1981, לא נולד רק נאום היסטורי, נולדה ברית של המודרים. המודרים הם המקופחים. הקיפוח לא תוקן עד היום. ההדרה עדיין קיימת. כשמנחם בגין עלה לנאום, הוא לא דיבר רק אל הבוחרים. הוא דיבר, באופן מטאפורי, אל כל מי שידעו שהם שם, אך לא הוזמנו באמת פנימה. הוא דיבר על הדרה של ציבור. הדרה של ציבור מחלוקת המשאבים וממוקדי הכוח. מאז חלפו 45 שנה, לא די נעשה בכדי למחוק ולתקן את הקיפוח. לא די נעשה בכדי לאחות את החברה בישראל . לא די נעשה כדי להזמין את הציבור שהודר פנימה. לא די נעשה כדי לתת לאותו ציבור את חלקו היחסי בעוגה. על-מנת להבין את המשבר הישראלי הנוכחי, ובעיקר את הקרע בין הרשות השופטת לרשות המבצעת, צריך להביט עמוק יותר משאלות של סמכות, של חוק או של איזונים. זהו משבר זהות, משבר שמקורו חברתי-פסיכולוגי, כזה ששורשיו נטועים בדפוסים שהוגדרו כבר בתחילת המאה ה-20. יסודות משבר זה, ודאי ינותחו היטב על-ידי מיטב הפסיכולוגים החברתיים. זיגמונד פרויד (Sigmund Freud), שגדל והתחנך באוסטריה, לימד שהדחקה אינה פותרת קונפליקט; היא רק דוחפת אותו אל תת-המודע, ומשם הוא שב בעוצמה גדולה יותר. החברה הישראלית הדחיקה במשך עשרות שנים את השסע העדתי והתרבותי. היא עטפה אותו בסיסמאות של "כור היתוך", אך בפועל יצרה היררכיה ברורה: אליטה אשכנזית, חילונית, מפא"יניקית ברוחה, ששלטה במוקדי הכוח. לתוך הסיפור הזה, נכנסת דמות מרכזית ביותר, שרבים שוכחים להזכיר בהקשר העדתי: "פרופ’ בן-ציון נתניהו", אביו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אין מחלוקת כי בנימין נתניהו הוא דמות מסחררת בכישוריה האינטלקטואליים והוורבליים, לצד הכשרה אקדמית באוניברסיטאות הטובות בעולם. השכלה שמעטים יכולים להרשות לעצמם לממן. ראש הממשלה בינמין נתניהו עטור הכשרון הפנומנלי האישי, קיבל את החינוך מבית אבא.

חטא שאין עליו כפרה

בן-ציון נתניהו לא היה מזרחי. הוא היה אשכנזי, אינטלקטואל מבריק, היסטוריון בעל שם עולמי של יהדות ספרד והאינקוויזיציה. אך הוא היה גם רוויזיוניסט, ובעיקר אדם שסירב להתיישר עם מפא"י. במדינת ישראל הצעירה זה היה חטא שאין עליו כפרה. החרם שהפעיל דוד בן-גוריון לא תמיד נכתב על נייר, אך הוא פעל במלוא עוצמתו. מי שלא היה "משלנו", לא קודם. בן-ציון נתניהו, על-אף הישגיו האקדמיים, נדחק לשוליים. האוניברסיטה העברית סגרה בפניו דלתות. ההכרה בו הגיעה, מעבר לים, בארצות הברית. בישראל הוא נותר, במובנים רבים, איש מודר. כאן נוצר החיבור העמוק בין קבוצות שלכאורה אין ביניהן דבר. המאחד היה העובדה שהיו מודרים. מזרחים, יוצאי צפון אפריקה והמזרח התיכון, ואשכנזים רוויזיוניסטים. אנשי ימין אידאולוגי. לא ממש זהות משותפת, אלא חוויה משותפת של הדרה. ההדרה היא חוט השני שעובר בין מנחם בגין שהיה ראש אצ"ל, יצחק שמיר ראש לח"י ובן-ציון נתניהו ההיסטוריון שנדחק והודר, אביו של בנימין נתניהו. הליכוד, כשמו כן הוא, היה ליכוד של המודרים. ברית של המקופחים. מזרחים ואשכנזים שהודרו מן השולחן, ועד היום, לא קיבלו נתח ראוי מן העוגה של השלטון. העוגה היא העוגה שחולקה לציבור מסוים של מה שייקרא לימים, במטבע לשונו של נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, "הציבור הנאור". הפסיכולוגיה החברתית מכירה היטב את הרגע הזה. אברהם מאסלו (Abraham Maslow), שגדל בארצות הברית, דיבר על הצורך הבסיסי בשייכות כהכרח נפשי. שייכות היא ההרגשה שאתה לוקח חלק ומקבל חלק מהעוגה, לרבות יצוג מתאים בבית המשפט העליון. תאודור אדורנו (Theodor W. Adorno), שגדל בגרמניה, ניתח כיצד אליטות יוצרות מנגנוני סמכות שמדירים "אחרים" בשם ערכים נאורים. פייר בורדייה (Pierre Bourdieu), שגדל בצרפת, קרא לזה "אלימות סימבולית" – שליטה שאינה נראית, אך חודרת לתודעה. אנרי טאפל (Henri Tajfel), שגדל בפולין, וג’ון טרנר (John C. Turner), שגדל באנגליה, פיתחו את תיאוריית הזהות החברתית: קבוצות מגדירות את עצמן לא רק דרך מי שהן, אלא גם דרך מי שהן מדירות. בישראל המנגנון הזה פעל בעקביות. אנשים עשו מסלול חיים מפרך. צבא, עבודה, השכלה, נאמנות למדינה, ועדיין נתקלו בתקרת זכוכית. לא בגלל חוסר כישרון, אלא משום ש"הם לא משלנו". מנחם בגין הבין זאת. הוא זיהה את הברית השקטה בין המודרים. הוא עצמו היה מודר. לכן, כאשר הגן על המזרחים, מול דודו טופז, הוא לא רק מחה על עלבון, הוא פירק היררכיה. הוא אמר בקול רם: יש כאן לוחמים, לא צ’חצ’חים. יש כאן אזרחים שווים, לא אורחים.

תמרור אזהרה

המשבר הנוכחי בין הרשויות אינו משבר משפטי גרידא. הוא התפרצות מאוחרת של קונפליקט מודחק. אליטה שמרגישה שהכוח חומק מידיה מצופפת שורות ומתבצרת בשפה אוניברסלית של דמוקרטיה ושלטון חוק. מולה עומדים מי שמעולם לא הרגישו שהחוק נכתב גם עבורם. זו איננה מלחמה בין טובים לרעים. זו התנגשות בין מי שהיו בפנים מאז 1948, לבין מי שנותרו בחוץ עשורים ארוכים מדי. לכן שם המאמר הזה אינו "הצ’חצ’חים". שמו: המקופחים. כי כל עוד החברה הישראלית לא תכיר באמת, לא כסיסמה ולא כנאום בכיכר, בכך שהדרה, נאמנות פוליטית והון תרבותי קבעו מי שייך ומי לא, המשבר יעמיק. הכיכר שבה נאם מנחם בגין בשנת 1981 את "נאום הצחצחים", בימים של קריסה כלכלית, טרום התרסקות כלכלית, תישאר שם לא רק כזיכרון היסטורי, אלא כתמרור אזהרה. ימי בחירות 2026 בפתח, והדמגוגיה תחגוג בכל כיכר. מנחם בגין ובנימין נתניהו הצליחו לנצח כי ידעו להבחין בתחושת הקיפוח החזקה שמחלחלת היטב בשדרות העם. השמאל נכשל שוב ושוב כי לא הבטיח תיקון. הוא לא הבטיח איחוי. עם זאת, כפי שאמר בגין בנאומו "אחים אנחנו", העם רוצה אחדות. אין לנו עוד פריבילגיה לעוד פילוג. עוד שיסוי. עוד מריבות. זכור לי הייטב, יום הולדתי הכ"ג, הוא יום רצח רבין, בו שלח לי מזכירו של מנחם בגין, יחיאל קדישאי, את המילים הבאות: "אהבת אדם בכלל חייבת להיות יסוד מוסד בחינוכנו. הבה נתפלל, נקווה ובעיקר נעשה הכל כדי שילמד השיעור הנכון ויופקו הלקחים, ולא נדע עוד לעולם צער ואבל על אסונות וקורבנות מכל סוג שהוא, ושלא יתרחשו גילויים של שנאה. נוכל להמשיך לחיות ולפעול למען עם ישראל רק אם נבין, נסלח ונאהב." מילים נכוחות אלו של יחיאל קדישאי, הינן תמרור אזהרה להיום. האם באמת מקורו של הקרע החברתי והחוקתי היום על מה שהתרחש מקום המדינה ושונה בשנת 1977? אכן מאז המהפך של בגין, עברו 49 שנים. האם לא תם עידן זה? אין מדובר בקרע מינורי, חד-ערכי. הקרע בנוי משכבות רבות, שכבות היסטוריות, תרבותיות, מעמדיות ואידאולוגיות, שנפגשו זו עם זו. הרוויזיוניסטים מצאו את המזרחים מול השמאל, ימני נותר מול שמאלני, החלוניים נותרו מול הדתיים; אליהם נוספו החרדים ושאלת הגיוס המטרידה רבים בעיקר לאחר המלחמה ולצד חוסר השוויון האזרחי; הקרע מגיע מכוונים שונים. העדתיות עדיין נותרה. ישנן עוד קבוצות נוספות שחוו הדרה שיטתית ממוקדי הכוח.

חלוקה הוגנת של משאבים

כל אלו יחדיו הם באופן מצטבר הקרע שהולך שנפער יותר ויותר. הם הקרע שמשמעותו פרימה של היסודות החברתיים העמוקים של החברה בישראל. על המנהיגים מוטלת החובה לאחותם. לא רק במילים יפות, לא רק בסיפור מרגש על לוחמי המחתרת האמיצים, ברזני העירקי ופיינשטין האשכנזי שלחצו על הרימון ומתו יחדיו. לא רק בנאומים נוגעים ללב, אלא בייצוג ממשי במוסדות, בשותפות אמיתית ובחלוקה הוגנת של משאבים, סמכויות ואחריות. אכן, נדרש רצון ונדרשת תעוזה שצריכה להגיע משני הצדדים. נדרשת הסכמה רחבה. לא יקרה ויתור של איש אלא אם נסכים מראש ששני הצדדים ינצחו. לכן, נסכים על שינוי שיטת הממשל - הממשלה תורכב משבעה שרים שהם יהיו תשקיף אמיתי של רוב המפלגות שיבחרו לכנסת. נוסחת קסם של מנדטים שתתורגם לממשלה שמנהלת ולא מתעמתת. תהא חלוקה גאוגרפית מחדש של הארץ ל-12 אזורי בחירה מוניצפליים ותהיה חלוקה מתקנת של המשאבים הציבוריים ביתר שאת לפריפרייה. מוקדי הכוח בבית המשפט העליון יתעמעמו מעצמם כשיהיה יצוג שוויוני בממשלה שתמיד תורכב מהרכב שישקף אחדות לאומית. אותה נוסחת קסם של ממשלה תחליט בעצמה, ככל שיהיה לכך רוב בתוכה, על חקיקת חוקה לישראל וחוק גיוס באופן שיביאו לאיזון ולתיקון. רק כך ניתן יהיה להפוך את הקריאה "אחים אנחנו" מאתוס היסטורי למציאות חיה. כנער שגדל והעריץ את רבי מנחם מנדל שניאורסון, זכור לי שברצותו לטלטל את חסידיו, נהג לשוב ולומר את הפסוק מספר חבקוק: "אבן מקיר תזעק". אכן, מדינת ישראל זקוקה לאיחוי, לריפוי ולאחדות. אבניה של מדינת ישראל בנות 3,000 השנה זועקות זאת.