ב-4 בינואר 1960 אלבר קאמי נהרג באורח פתאומי. בכל שנה התאריך הזה חוזר אליי לא כעובדה ספרותית, אלא כזיכרון חי וכטלטלה פנימית. הוא חוזר כקול, לא קול של סלון ולא קול של אופנה אינטלקטואלית, אלא קול של אדמה, של אור ושל צריבה. קול של אלג׳יריה. קול של אמת. קול של סירוב לשקר. אני מבקש להוקיר אותו היום על מה שנתן לי, לי, רוני אקריש, יליד אוראן, שבה חייתי עד גיל שש. זה איננו פרט טכני; זו חתימה של מקום ושל ילדות. אוראן עבורי איננה רק נקודה על מפה: היא זיכרון של צבע, של רוח ושל קצב; זיכרון של הגוף עוד לפני שהמילים באו להסביר את העולם. וכשאני אומר "אוראן", אני חש שוב את הילדות, את החלק השברירי שבנו, שההיסטוריה מסוגלת, לפעמים, לשבור באחת.
את המלחמה הכרתי לא דרך נאומים, אלא דרך נוכחותה ברחוב ובאוויר. והכרתי, לצערי, דבר שמעט ילדים אמורים להכיר: בגיל חמש הייתי עד לרצח. ראיתי מקרוב אלימות ושנאה. בגיל כזה אין מילים שמגינות, אין תיאוריה שמרחיקה, ואין מקום בטוח שבו אפשר "לעבד" את מה שנחרט בעיניים. יש רק מבט ולב, ובבת אחת מבינים שהעולם יכול להתהפך, שהאדם מסוגל להרוג, וששנאה יכולה לעבור ברחוב כמו חוק. יש מראות שנחרטים בתוכך כמו כוויה, לא כדי להזין נקמה, אלא כדי שלא תוכל עוד להתכחש לקיומו של הרוע. אחר כך באה העקירה: עקירה מהוריי, עקירה ממקום, עקירה מן האשליה הטבעית של ילד שמאמין שהמבוגרים יודעים, שהסדר מגן, שהמילים "צדק" ו"עתיד" מונעות אכזריות. הבנתי מוקדם שההיסטוריה איננה רק סיפור; היא יכולה להיות כוח שמזיז בני אדם כמו שמזיזים חפצים.
ואז הייתה פריז, ביוני 1962. וכאילו החיים ביקשו לחרוט בבשרי גרסה נוספת של הטראגי, באה תאונת הדרכים, ושבע שנים של מוגבלות; שבע שנים שבהן לומדים לעמוד זקופים אחרת, לשרוד מבלי לבגוד בעצמך. שבע שנים שבהן לומדים שהעולם מתקדם בלעדיך, שזמנם של אחרים אינו ממתין, שמבטים מסוימים מצמצמים אותך, וששתיקות מסוימות כולאות אותך. שבע שנים שבהן נלחמים לא רק בכאב, אלא גם בהיעלמות. שבע שנים שבהן אפשר לשקוע, אם לא פוגשים מילה חזקה דיה שתעמיד אותך על רגליך. צרפת. שנות השישים והשבעים שלי: בתי הקפה והכעסים, ההבטחות והאכזבות, הסיסמאות, העייפות; אותה דרך צרפתית כל-כך להפוך רעיונות למולדת, ולעיתים גם לבית משפט. במעבדה הזאת של ודאויות הבנתי עד כמה קל לדבר בשם הטוב, ועד כמה קשה להישאר אנושי. עד יציאתי לישראל, בשנת 1979. ובמסע הארוך הזה, מאוראן לפריז, ומצרפת פנימית לישראל נבחרת, קאמי לא נעדר מעולם.
מעולם. הוא לא היה סופר שקוראים ואז מניחים בצד. הוא היה נוכחות רציפה, מנורה נמוכה אך עיקשת. במקום שאחרים החליפו "מורים" לפי אופנות, הוא נשאר: לא כנוסטלגיה, אלא כנאמנות. באוראן הוא היה האור והטראגי; בפריז, הקפדנות והמידה; וכשעזבתי את צרפת, הוא נשאר כפי שהיה תמיד: תזכורת עיקשת שאסור לשקר למציאות ושאסור לבגוד באנושי. את המילה הזאת מצאתי אצל קאמי.
יש אמת אחת שמרגשת אותי בכל פעם מחדש: ב"הדבר" קאמי בחר להציב את העלילה באוראן. עבורי זו איננה רק בחירה ספרותית; זו פגישה עמוקה בין עיר ילדותי לבין שאלה אנושית כללית. אוראן שבספר איננה תפאורה; היא מצב. עיר סגורה ולכודה, עיר שנאלצת להתמודד עם פחד, ספק, בידוד, שמועות, דיבורים מרגיעים, ועם הפיתוי הנצחי להסיט מבט ולומר: "זה יעבור". אבל בתוך אותה עיר יש גם דבר נדיר ויקר: אומץ שקט, אנשים שממשיכים לעשות את מה שצריך לעשות, יום אחר יום. קאמי לימד אותי שהרוע לא תמיד מופיע בצורה דרמטית. לפעמים הוא פשוט, שגרתי, "מנהלי", מדבק. הוא נכנס דרך הרגלים, דרך ויתורים קטנים, דרך משפטים מוכרים מדי: "זה לא כל כך נורא", "נראה מחר". והוא לימד אותי גם את ההפך: שההתנגדות לרוע לא חייבת להיות הרואית לעיני מצלמה. לעיתים היא יומיומית, עיקשת ושקטה: לטפל, לעזור, להתחיל מחדש, לא לתת לנשמה להתייבש. זה שיעור בהישרדות, ושיעור בכבוד.
אחרי שילד רואה שנאה מקרוב בגיל חמש, הוא עלול לחשוב שלא יוכל עוד לאהוב את האדם. קאמי לא הפך אותי לתמים; הוא לימד אותי להיות צודק. הוא לא ביקש ממני לשכוח; הוא ביקש ממני לא להידבק. הוא הראה שאפשר להביט באימה בלי להפוך לכלי של האימה. אני מסרב לדמות המרוככת שמדביקים לפעמים לקאמי, כאילו היה סופר "נעים". בעיניי קאמי איננו סופר של ציטוטים, אלא סופר של מאבק פנימי. הוא ידע שאידיאולוגיות עלולות להפוך לשיכרון דמים; הוא ידע שמדברים בשם מוסר גם כשעושים מעשים איומים; והוא התעקש על דבר אחד מרכזי: המידה, לא מידה פושרת, אלא גבול מוסרי אמיץ שמונע מן האדם להפוך למפלצת.
גם מחזותיו חיזקו בי את הלקח הזה. ב"קאליגולה" ראיתי כיצד שיגעון כל היכולת הופך "היגיון" לקר, שמגיע בסופו של דבר להצדקת פשע. וב"הצדיקים" נשאלת השאלה הקשה: האם אפשר לשרת צדק תוך בגידה באנושי/ קאמי אינו מבטל את המרד, אבל הוא מטהר אותו: הוא מזכיר שכבודה של מטרה נמדד בכבודם של האמצעים.
עד יציאתי לישראל בשנת 1979, ובמעבר הארוך מאוראן לפריז ומשם לישראל, קאמי מעולם לא נעדר מחיי. הוא לא היה ספר שמסיימים ומניחים. הוא היה קול מתמשך, צנוע אך עיקש, שמזכיר לא לשקר למציאות ולא לבגוד באנושי. לכן, ב-4 בינואר, אני לא "מנציח" את קאמי; אני מדבר אליו. אני אומר לו תודה: על המשפט הישר, על היופי בלי שקר, על הבהירות בלי ציניות, ובעיקר על מה שלימד אותי: שהאדם אינו רק מה שקורה לו, אלא מה שהוא מחליט לעשות עם מה שקורה לו. ואם אני צריך לסכם את מה שהניח בי במשפט אחד, זה יהיה זה: לא לבגוד. לא לבגוד באור, גם כשהוא רועד. לא לבגוד בצדק, גם כשהוא עולה ביוקר. לא לבגוד בכבוד, גם כשהגוף מתערער. תודה מר קמאי!