יש משפט של ז’אן-פול סארטר שמלווה אותי כל חיי "האדם הוא מה שהוא עושה ממה שעשו ממנו". נולדתי אל תוך מציאות של נדודים, מחסור וזרות. יכולתי להישאר אסירה של הנסיבות, אבל בחרתי אחרת. כבר בילדותי למדתי לראות לא רק את הפצע, אלא גם את הכוח שנולד ממנו. המורה פולה הייתה הראשונה שהראתה לי זאת. היא לא ראתה בי ילדה שמתקשה במקצועות הלימוד, אלא ילדה שמצטיינת בקשרים אנושיים, ביכולת ליצור חיבור ומשמעות. המילים שלה היו אור קטן בעולם זר ומבלבל, הוכחה לכך שאני לא "פחות", אלא פשוט אחרת. המסע שלי עבר בין מדינות, שפות וכיתות. מרוסיה לפולין ומשם לישראל. המסגרות התערערו, השפה התערבבה, הילדות נקטעה שוב ושוב. ובכל זאת, במקום להישאר ב"מה שעשו לי", ניסיתי להוסיף אל חיי את ה "מה שאני עושה מזה", לבנות חברות, לכתוב, להאמין, לבחור. הרגע המכונן הגיע כאשר נדרשתי להשתתף בסקר לימודי בשנות השישים. בשביל רבים זו הייתה עוד מטלה; בשבילי, דלת אל עתיד שאיני רוצה להטיל את מימונו על כתפי הורי שעבדו מבוקר עד ערב. שם גיליתי בתוכי כוח ושקדנות שלא הכרתי. הצטיינתי, קיבלתי פטור מתשלום והדרך ללימודים ולייעוד מקצועי נפתחה בפניי, תחילה כאחות בכירה, ובהמשך כמנהלת שירותי בריאות. מאותו יום ואילך חדלתי לראות בעצמי "ילדה שלא הצליחה במקצועות מסוימים", והתחלתי לראות את עצמי כחלק מן המקום, מן השפה ומן החיים עצמם. ואז גיליתי בתוכי ייעוד נוסף - הכתיבה. מחברות שלמות התמלאו במילים: פחדים, געגועים, אהבות ראשונות, תקוות ושנים מורכבות בארץ משתנה. הכתיבה הייתה לי מחסה, בית פנימי. וברגעים של כאב ואובדן היא הפכה לאמצעי חיבור לחיים עצמם, לבחירה להמשיך לצמוח ולהתפתח. וככל שעברו השנים, הבנתי לעומק את דבריו של סארטר - האדם הוא לא רק מה שעשו ממנו הוא מה שהוא בוחר לעשות מזה. למדתי להפוך חוסר למילוי, בדידות לידידות, ושבר, ליסוד חדש שעליו אפשר לבנות זהות וחיים שלמים. ומכאן, אל ההווה שלנו. מאז מלחמת 7 באוקטובר אנו פוגשים דור חדש של ילדים ובני נוער הנושאים על כתפיהם חוויות כבדות מדי לגילם, בתים שנפגעו, שגרה שהתפרקה, פחד שאינו תמיד מקבל מילים. הם לא ביקשו להיות "חזקים", ובכל זאת הם לומדים מחדש איך קמים בבוקר, איך חוזרים לבית-ספר אחר, איך בונים תחושת ביטחון שנפרם. הלב שלי יוצא אליהם. אני יודעת מהי ילדות שנעה בין עולמות, בין זרות לחיפוש אחר שייכות. אני יודעת כמה קל להישאר ב"מה שעשו לי", וכמה אמיצה היא הבחירה להוסיף את ה"מה שאני עושה מזה": לדבר, לכתוב, לבקש עזרה, להיאחז בחברות טובה, במורה שרואה, בקהילה שמחבקת. ילדי דור המלחמה מלמדים אותנו שיעור עמוק על אנושיות, על היכולת לצמוח גם כשאין קרקע בטוחה, להפוך פחד לסולידריות, וכאב למחויבות הדדית. תפקידנו, המבוגרים, איננו לדרוש מהם "להתגבר", אלא לעמוד לצידם, לתת זמן, מרחב, מקצועיות ותמיכה, כדי שהבחירה בחיים מלאים תהיה מסע משותף, לא מאבק בודד. וכמו בסיפור חיי, גם כאן מתגלה אותו סוד פנימי להפוך חסר למשמעות, זרות לשייכות, ושבר לבנייה מחודשת. ומתוך הבחירה הזו נוכל, יחד, לבנות כאן חיים שלמים עדינים, אמיצים ומלאי תקווה.