את השנה-העשרים של ההרהור השבועי שלי אני פותח בדבריו של אדוארד פ. מורגן (Edward P. Morgan, 1910-1993), שהיה עיתונאי ופרשן רדיו וטלוויזיה אמריקני ידוע. הטקסט הקצר הזה, שמרבים לצטט, מקבל משמעות חדשה בעידן שבו הקשב האנושי מצטמצם, וגירויים חזותיים קצרים ומהירים מחליפים את החשיבה העצמאית הדרושה לקריאת ספר. נדמה לי שמצאתי את הציטוט הזה באחד הספרים שקראתי לאחרונה, אבל הזיכרון שלי הולך ופוחת, וכבר אינני זוכר היכן קראתי אותו. הטקסט הזה הוא שיר תהילה לספרים, ולתפקידם בתרבות האנושית. נדמה לי, שכאשר הטקסט הזה נכתב, (בספר: 1963, "Clearing the air"), הוא היה מובן מאליו, בשעה שהיום, בעשור השלישי של המאה העשרים-ואחת, רק מעטים יבינו אותו. מדוע, אם כן, טרח מורגן להציג את ה"סֵפֶר" כמהות יחידה ונבדלת החיונית כל-כך לחשיבה האנושית? נדמה לי שהאינטואיצה של מורגן אפשרה לו לנסח במדויק משהו שבאותם ימים עדיין היה בגדר רעיון שלא הסתמך על מחקר מדעי. כדאי לפרק ולהרכיב מחדש את שני המשפטים המורכבים של מורגן, אותן פרשתי כאן, כשיר, בשבע שורות. הטקסט נפתח בהתייחסות ל"סֵפֶר" כאל תופעה ייחודית שהיא תנאי מוקדם להיווצרותם של שני סוגי חשיבה. תחילה הוא מתייחס לרגע הבראשיתי של תחילת החשיבה: "סֵפֶר הוּא הַמָּקוֹם הַיָּחִיד שֶׁבּוֹ אֶפְשָׁר לִבְחֹן מַחְשָׁבָה שַׁבְרִירִית מִבְּלִי לְפָרֵק אוֹתָהּ". אחר-כך הוא מצטמצם ומתמקד ברעיון חדשני שהחשיבה יוצרת: "אוֹ לַחְקֹר רַעֲיוֹן נָפִיץ מִבְּלִי לַחְשֹׁשׁ שֶׁיִּתְפּוֹצֵץ לְךָ בַּפַּרְצוּף". קל מאוד לערער את ההנחה הבסיסית שמציג כאן מורגן. עד להמצאת מכונת הדפוס בידי גוטנברג במאה החמש-עשרה רק מעטים ידעו קרוא-וכתוב, והספרים המעטים הועתקו בכתב-יד ונשמרו בספריות המנזרים. קשה לטעון שעד המאה החמש-עשרה בני-אדם לא חשבו או לא היו מסוגלים לחשיבה מודעת (כלומר, לחשיבה על חשיבה). אי-אפשר להתעלם, כמובן, מתחילתה של החשיבה המערבית, לפני כאלפיים וחמש-מאות שנים (הפילוסופים המילטיים, סוקרטס ואפלטון), שהייתה מבוססת על דיון ודיאלוג. כלומר, הספר אינו "הַמָּקוֹם הַיָּחִיד שֶׁבּוֹ אֶפְשָׁר לִבְחֹן מַחְשָׁבָה". הפילוסופים תיעדו את מחשבותיהם בכתב, אך אלו לא היו נגישים לאחרים במובן עליו כותב מורגן. במשפט השני רואה מורגן בספר אתגור לחשיבה האנושית: "זֶהוּ אֶחָד מִמְּקוֹמוֹת הַמִּפְלָט הַמְּעַטִּים שֶׁיְּכוֹלִים לְאַתְגֵּר אֶת הַחֲשִׁיבָה הָאֱנוֹשִׁית, וְגַם לְהַעֲנִיק לָהּ פְּרָטִיּוּת". אומנם כאן מצמצם מורגן את הקביעה שהספר הוא "הַמָּקוֹם הַיָּחִיד", וטוען שהוא "אֶחָד מִמְּקוֹמוֹת הַמִּפְלָט הַמְּעַטִּים", אבל גם הוא מתעלם מן החשיבה האנושית שקדמה להמצאת הדפוס, ולקיומם של ספרים נגישים. בני-אדם פיתחו רעיונות חדשניים ומהפכניים הרבה לפני שה'ספריה' הייתה נגישה (המצאת כלים, המצאת החקלאות, טכניקות בנייה).

אינסטינקט טבעי אלים

נדמה שקל מאוד לסתור את הנחות-היסוד של מורגן בדבר חשיבותו של ה"סֵפֶר" לקיומה של החשיבה האנושית הפוריה. למרות זאת אפשר למצוא בטקסט האינטואיטיבי של מורגן, שקל היה להפריכו בזמן פרסומו לפני כשישים שנה, משמעות מבוססת מחקר במאה העשרים-ואחת. בשנות התשעים של המאה-העשרים גילו חוקרי מוח במעבדה של ג'אקומו ריצולטי בפארמה את נירוני-המראה, המעידים על פעילות בקליפת המוח, פעילות שאנחנו מכנים בשם 'אמפתיה'. האמפתיה אינה סימפתיה. אמפתיה היא היכולת שלנו להתבונן בזולת ולחוש בגופנו את רגשותיו, את חרדותיו, את כאביו וגם את שמחתו ואת תחושת הביטחון שלו. האמפתיה מאפשרת לנו לפענח באופן אינטואיטיבי, לא-מודע, את שפת-הגוף של הזולת. האמפתיה מאפשרת לנו לתקשר עם הזולת, ללמוד באופן מהיר באמצעות התבוננות (כפי שילד לומד ללכת בגיל שנה, תוך התבוננות בסובבים אותו), והיא מה שאפשר את התפתחותה של הציוויליזציה האנושית, ובזכותה אנחנו יכולים ליצור תחושת אמון באחרים. האמפתיה אינה מולדת, והיא מתפתחת לאט-לאט אצל כל ילד שגדל אצל הורים אוהבים ותומכים. האינסטינקט הטבעי האלים (fight or flight) הוא תכונה מולדת המבוססת על אנוכיות ואלימות, ההולכת ונחלשת במהירות במקביל להתפתחות האמפתיה. אצל הפסיכופתים חוסר היכולת לאמפתיה הוא תכונה מולדת, והם אינם יכולים לפתח אמפתיה (למרות שהם מומחים בחיקוי אחרים). גילוי האמפתיה מעניק הסבר לטקסט של מורגן והופך אותו לטקסט אקטואלי. המושג "סֵפֶר", בימינו, הוא מושג רחב מאוד, וכולל ספרי בישול, מאמרים אקדמיים, ספרי מחקר, ספרי הדרכה, ספרי לימוד, ספרי שירה וגם סיפורים ורומנים. לא קשה לי לנחש שמורגן לא רצה לטעון שספר בישול או ספר מחקר הוא "הַמָּקוֹם הַיָּחִיד שֶׁבּוֹ אֶפְשָׁר לִבְחֹן מַחְשָׁבָה שַׁבְרִירִית". רק גילוי האמפתיה מאפשר להבין שבשל היעדר המושג 'אמפתיה' לא יכול היה מורגן להגדיר את הספר שתיאר באופן אינטואיטיבי, ולדעת שמדובר ברומן (או בסיפור). ללא קיומה של האמפתיה לא ניתן להבין את הקסם שמתרחש בקריאת רומן. באמצעות עינינו אנחנו מפענחים שורות של סימנים שונים המודפסים על גבי נייר לבן, וחווים בגופנו את התחושות של גיבורי הסיפור. אנחנו עוצרים את נשימתנו במתח, צוחקים ובוכים ללא סיבה נראית לעין, רק בתגובה לסימנים מודפסים. היכולת לפענח סימנים מופשטים ולהפוך אותם לתגובות רגשיות היא עדות לפעילות אמפתית.

סימולציה של היכולת האמפטית

במשך שנים רבות אני חוקר את טבע האדם, ופיתחתי את תורת 'האימון הרגשי' ואת 'החשיבה הרגשית'. בעבודת הדוקטורט שלי חקרתי מאות גישות לטיפול נפשי וגיליתי שלתיאוריות הטיפוליות אין ערך רב, ושהצלחת ה'טיפול' נובעת רק מן היכולת האמפתית של המטפל, אותה לא מלמדים בבתי-הספר לפסיכותרפיה. כך גיליתי שהכלי היעיל ביותר לפיתוח אמפתיה הוא קריאת סיפורים ורומנים, וכך גיליתי גם שפסיכופתים מתקשים לקרוא רומנים, משום שאין להם יכולת אמפתית. כעת קל יותר להבין את המשפט "סֵפֶר הוּא הַמָּקוֹם הַיָּחִיד שֶׁבּוֹ אֶפְשָׁר לִבְחֹן מַחְשָׁבָה שַׁבְרִירִית מִבְּלִי לְפָרֵק אוֹתָהּ, אוֹ לַחְקֹר רַעֲיוֹן נָפִיץ מִבְּלִי לַחְשֹׁשׁ שֶׁיִּתְפּוֹצֵץ לְךָ בַּפַּרְצוּף". הרומן מספק לנו מקום בטוח, שבו ניתן ליצור סימולציות של יחסים אנושיים, של רעיונות מהפכניים ושל המצאות טכנולוגיות המקדימות את זמנן, ולחוות אותן כמו במשקפי מציאות-מדומה. כל רומן הוא תיאור של דמות או דמויות בסיטואציות מיוחדות שלעתים קרובות מתארות רגשות לא-מודעים של הקורא. כך יכול ספרו של דוסטויבסקי לספק לקורא סימולציה על שאלות אתיות עמוקות, וספריו של ז'ול ורן מעמתים אותו עם טכנולוגיה דמיונית עשרות שנים לפני שהתקיימה במציאות. קריאת רומן היא סימולציה של היכולת האמפתית, ושל תפקידה ביצירת קהילה אנושית סובלנית, משתפת, תומכת ובטוחה, ובכך היא מפתחת אצל הקורא את היכולת להתמודד עם המציאות ולהתמודד עם חרדת-המוות הטבעית: "זֶהוּ אֶחָד מִמְּקוֹמוֹת הַמִּפְלָט הַמְּעַטִּים שֶׁיְּכוֹלִים לְאַתְגֵּר אֶת הַחֲשִׁיבָה הָאֱנוֹשִׁית, וְגַם לְהַעֲנִיק לָהּ פְּרָטִיּוּת". לטקסט של מורגן יש משמעות מיוחדת בתרבות של המאה העשרים-ואחת, שהיא תרבות קפיטליסטית, תחרותית והישגית, כלומר תרבות לא אמפתית, או תרבות פסיכופתית. אחד המאפיינים המרכזיים של התרבות הפסיכופתית היא השתלטות עוינת של פסיכופתים על תאגידים ומדינות, על אמצעי התקשורת ומקורות המידע, שימוש ב'הפרד-ומשול' כאמצעי שליטה, פירוק מושגי-יסוד כמו 'אמת' או 'דמוקרטיה' והרס מכוון של כל המוסדות שהסדירו את קיומה של ציוויליזציה. מה שאפשר את השתלטות הפסיכופתים על העולם היה טכנולוגיה של תקשורת מתוחכמת שמציפה את המוח בגירויים, גורמת להתמכרות המשתקת את היכולת האמפתית. הטלפון ה'חכם' והרשתות החברתיות משולות לצ'יפ מושתל במוח, המפעיל את כל תושבי העולם, שוטף את מוח ומשתק את האמפתיה שלהם. זו הסיבה שבשלושים השנים האחרונות ילדים הפסיקו לקרוא ספרים, ושרוב האנשים בעולם אינם יכולים להיפרד מן הטלפון שלהם גם כשהם מבלים יחד. זו הסיבה שבני-אדם עסוקים בטלפון שלהם עם 'חברים' בדיוניים ואינם מתקוממים נגד הפגיעה בזכויותיהם, נגד פשעי מלחמה ונגד חיסול הדמוקרטיה. כך הפכה הבדידות לתופעה שמסכנת את הגזע האנושי, ומציינת את ניצחון הטכניקה של הפסיכופתים: 'הפרד ומשול'.

כלי נדיר

הספר 'פרנהייט 451' (1953) מתאר תופעה דמיונית של איסור קריאה והשמדת ספרים, ומתאר חברה אנושית מחתרתית שכל אחד בה לומד בעל-פה ספר אחד כדי לשמר את התרבות האנושית. הדיסטופיה המתוארת בספר 'פרנהייט 451' לא מגיעה לקרסוליה של המציאות שבה אנחנו חיים, לאחר דורות של ילדים שאינם קוראים ספרים, שכבר הפכו למבוגרים. האם ניתן לתקן זאת ולהציל את התרבות האנושית? אינני יודע. את התוצאה אפשר לראות סביבנו: חוסר אמפתיה שמאפשר לפסיכופתים להשתלט על התרבות האנושית ולפרק אותה לגורמים. אבל אני אופטימי. גם בעבר רק מעטים קראו ספרות, ואני מאמין שגם בעתיד מעטים ימשיכו לכתוב ספרים ולקרוא ספרים, ולשמר את הכלי הנדיר הזה לשכלול האמפתיה. A Book / Edward P. Morgan A book is the only place in which you can examine a fragile thought without breaking it, or explore an explosive idea without fear it will go off in your face. It is one of the few havens remaining where a man's mind can get both provocation and privacy. את ההרהור והשיר ואת 970 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים.