קיימת, בלב ישראל, שכבה שאינה רוצה עוד להישיר מבט אל המציאות. היא אינה מתווכחת: היא מתחמקת. היא אינה דנה: היא מתאדה. היא אינה נאבקת: היא מתפנה. "עייפים", הם אומרים, מן המתח, מן המורכבות, מן הטרגי. אבל לא הטרגי מעייף אותם - אלא המאמץ להיות ראויים. כי כאן הטרגי אינו תאונה: הוא נתון. לחיות בישראל איננו לבחור נוחות; זו קבלה של משא, של היסטוריה, של צפיפות.
אפשר לעזוב ממאה סיבות. אבל יש הבדל בין לעזוב לבין לברוח. עזיבה יכולה להיות עקיפה. בריחה נעשית דוקטרינה. לברוח פירושו להמציא מוסר של הימנעות: "אני מגן על הילדים שלי", "אני רוצה לנשום". תרגום: אני רוצה לחיות בלי להתחייב להשיב, בלי להחזיק מעמד, בלי להיות.
אריך פרום אמר זאת: המודרניות נעה בין להחזיק לבין להיות. הבורחים בחרו בלהחזיק וקוראים לזה "לחיות". הם מחליפים כובד בנוחות, נאמנות בנזילות, אחריות בניידות. הם רוצים אופק בלי יסודות, הצלחה בלי שורשים, שלום פרטי בעיצומה של מלחמה ציבורית. הם רוצים את הזכות ליהנות בלי החובה להשיב.
אבל הבריחה הזאת איננה רק גאוגרפית. היא רוחנית, אינטלקטואלית, מוסרית. זו בריחת האדם המודרני: רווי דיבורים, אך חסר יכולת לשאת מבחן. בריחת הנפש שמבלבלת חירות עם היעדר קשרים. בריחת הרוח שקוראת ל"צלילות" את התפטרותה. הם מניפים את הרציונליות כאליבי: אבל לספור מעולם לא היה לחשוב, ולחשב מעולם לא היה לחיות.
לא חסרו לנו עוד אלא העריקים, אחרי שתי דמויות שכבר מוכרות. ראשית, מקצת מסרבי מצפון של שמאל רדיקלי שהפכו את הסירוב לתנוחה. הם כבר לא אומרים "אני לא יכול", אלא "אינני רוצה להיות אחראי". הם רוחצים ידיים בשם טוהר מדומיין וקוראים לזה "אתיקה". אלא שאתיקה המסרבת לשאת את הקהילה אינה אלא נרקיסיזם מוסרי.
שנית, חלק מן האורתודוקסיה המציא הפרדה בלתי אפשרית: ליהנות מן הריבונות בלי לשאת את משקלה, לגור בתוך המדינה בלי לגור בתוך הגורל. לדרוש הגנה וקצבאות ובו בזמן לסרב לנטל. לקדש את הלימוד תוך שכחה שבמקרא הברית איננה נתיב מילוט: היא התחייבות. לא בונים עם על פטורים.
והנה הדמות השלישית: העריק המודרני, המייעל, נווד הנוחות. הוא אינו מתנגד: הוא מתנתק. הוא אינו משנה דבר: הוא נמלט. אחרי ההתפטרות המוסרית באה ההתפטרות האזרחית. שלוש דרכים - אותה תוצאה: מי שנושא נושא בשביל כולם, ומי שמסתלק קורא להסתלקותו "צלילות".
אלברט או. הירשמן ניסח זאת: עריקה במקום השמעת קול, "exit" במקום "voice". לעזוב במקום להשיב, לברוח במקום להחזיק מעמד. והם עוד מעיזים לקרוא לזה "ריאליזם", "פרגמטיזם". אבל לייעל פירושו לא פעם לוותר בשיטה. מקס ובר חש זאת: המודרניות אוהבת מיומנות ומבזה אחריות. ואולם האחריות אינה בורחת: היא משיבה, היא נושאת, היא מחזיקה.
אבל יש חמור מזה: העריקה הזאת נעשית פונקציה היסטורית. היא משמשת אליבי לגולה. היא מאפשרת לחלק מיהודי המערב להמשיך להשתכר מן הטרגדיה המערבית, ובו בזמן לשמור לעצמם את מצפון הצופה. הבריחה מישראל נעשית טיעון נוח: "אתם רואים? אפילו הם עוזבים." וכך הגלות יכולה להישאר בנוחות, להזדעזע מרחוק, לחיות בתוך הקינה כמו בתוך קוקון מוסרי. העריקה הופכת לרנטה סמלית: היא מקדשת את אי-העשייה, הופכת פחד לזהירות, תלות להומניזם, והיעלמות למעלה.
המערב, מצידו, קורס: משבר ריבונות, טשטוש מצפנים, ושיבת הרעל המאשִים במסווה הומניטרי. כל עוד ישראל נשארת תביעה, קריאת "בוא", הגלות אינה יכולה לישון בשקט. ישראל מטרידה, מחייבת, סותרת את תנוחת היהודי המשולב שרוצה זכויות בלי סיכון, הכרה בלי נאמנות, אוניברסליות בלי משא. הבריחה, לעומת זאת, מרגיעה את המצפון הגלותי: היא אומרת "תישאר במקום, אין לך מה להכריע". המערב נעשה בית הקבע; ישראל - נוסטלגיה: חזרת ה"גלות" בגרסה פסיכולוגית ומעוקרת.
לכן אין זו סתם עזיבה: זו שותפות. היא מזינה את הגלות. היא משרתת את מי שמעדיפים את נוחות הקינה על קשיחות הריבונות. היא מאפשרת להמשיך ליהנות מן המודרניות ובו בזמן לקונן על חורבותיה. היא מעניקה לאויב את המחזה היעיל ביותר: עם המטיל ספק בעצמו, הנסוג עוד לפני שהובס.
ואולם ישראל מעולם לא הייתה "דירת נופש". ישראל היא מבחן, רחם, ייעוד: תביעה שהפכה לעם. כאן ההיסטוריה אינה מוזאון: היא אחריות. כאן הביטחון אינו שירות: הוא נטל משותף. כאן הזהות אינה סיסמה: היא משימה. כאן הדרמה הלאומית אינה תפאורה: היא המקום שבו נרקמת קומה.
סימון וייל דיברה על השתרשות כצורך של הנפש: להיות במקום, להשיב על דבר, להעביר הלאה. מרטין בובר הזכיר שהאדם נבנה ביחס ובברית, לא בבריחה. הנס יונאס נתן שם לדרישה העכשווית: עקרון האחריות, לפעול כאילו לחיים המשותפים יש עתיד שיש להגן עליו. הרמב"ם עשה מן הצלילות חובה ולא נוחות; לוינס לימד שהכבוד מתחיל במקום שבו אנו מקבלים על עצמנו אחריות לזולת; ומניטו הזכיר שהעבריות איננה פולקלור, אלא ריבונות רוחנית ומוסרית.
אתם רוצים עולם בלי טרגדיה? אז אתם רוצים עולם בלי גדלות. אתם רוצים מדינה בלי סכנה? אז אתם רוצים מדינה בלי גורל. תקבלו קיום קל - אבל ריק; בטוח - אבל עקר; נוח - אבל חסר פנים. תקבלו את ה"להחזיק" - ואת היעלמות ה"להיות". אנחנו אומרים לא. די לעריקה המחופשת לחכמה. די לשבריריות הנמכרת כמעלה. די לבריחה המחופשת לצלילות.
כי מה שאתם קוראים לו "להינצל" נעשה, עבור מי שנשארים, גזר דין נוסף: לשאת יותר, להחזיק יותר, לתקן יותר. בזמן שאתם קונים לעצמכם אוויר, אחרים מתכלים כדי לשמור על הנשימה המשותפת. אנו קוראים למי שנשארים לא לשנוא, אלא לקרוא בשם. לקרוא בשם לקפיטולציה המוסרית, לעייפות המחשבה, לפחד לשאת. לקרוא בשם לשכחת ה"להיות". כי ה"להיות" תובע. ה"להיות" עולה. ה"להיות" מחייב. והוא מצווה משפט פשוט: אני אחראי.
איננו דורשים גבורה. אנו דורשים החזקה, כבוד, נאמנות: האומץ היומיומי של עמים שאינם מתמוססים בסערה הראשונה. אנו דורשים להפסיק לחלום את ישראל כשירות, ולהתחיל לחיות אותה כברית. לעזוב את ישראל זה לא תמיד בגידה. אבל להפוך את הבריחה לאידיאולוגיה - זו בגידה ברוח. והעוני הגדול ביותר של עם איננו קיומם של אויבים: אלא קיומם של בנים המעדיפים "להחזיק" על פני "להיות", ושבעקבות בריחתם מעניקים לגלות רישיון להימשך. אין לנו צורך במדינה של מייעלים. יש לנו צורך בעם מאוכלס בנשמה.