את חיי הקשישים הסיעודיים מלווה תופעה מכוערת ולא מוסרית, תופעה של ניצול מצוקת בריאות רופפת של חולה קשיש על-ידי הון נואף, ניצול המכער את חיינו ופוגם בדפוסי המוסר של החברה הישראלית. קשישים, שהגישו תביעות סיעוד באמצעות חברה המסייעת בהגשת התביעה, למעשה הוחתמו על-ידי אותה חברה, מבלי שהקשישים נתנו דעתם שמעת חתימתם, אותה חברה זכאית לקבל 24% מהסכום שהקשיש יקבל. הקשישים חותמים בעיניים עיוורות על אוקיינוס הניירות, שמוגש להם בעת אשפוז, כשהם בשיא המצוקה שוכבים על מיטת חוליים ומתמכרים לייאושם, ואינם מודעים לכך, שהם זכאים להגיש את התביעה בכוחות עצמם. אם הם מותשים ואינם מסוגלים לנהל את התביעה, הזכות לתביעה בשמם שמורה לבניהם ולנכדיהם, ובכך הם יכולים להימלט משכר הטרחה, שהוא שכר גזל המבייש את פניה החברתיים והמוסריים של החברה הישראלית. גם אם יש לי ביקורת על הסחבת הארוכה, הנמשכת בוועדות המטפלות בבקשות, הרי אני זוקף לזכותן על היותן ענייניות ומקצועיות. שעות הטיפול המוקצבות לחולה והסכום הכספי המוקצב לו בתביעתו הם תמיד בהתאם לממצאי האישור הרפואי מבית החולים בו אושפז לאחרונה ומחוות הדעת של רופא המשפחה. לכך יש להוסיף את כל תוצאות הבדיקות הרפואיות שעבר החולה בשנה האחרונה. את כל זה יכול לעשות היטב הנכד או הבן של הקשיש הנוגע בשנות ה-90, ואין צורך שיעשה זאת עורך דין או נציג של חברת סיעוד, שיגזלו כרבע מהקיומיות של הנזקק כאוויר לנשימה. לפני כשנה הוחמרו על-ידי רשות שוק ההון התנאים להכרה כמטופל סיעודי. כיום הדורש טיפול סיעודי נדרש להוכיח, כי הוא מתקשה לפחות בארבע פעולות יומיומית, במקום בשלוש כפי שהיה קודם לכן. אדם ישר אינו זקוק לחברה הנואפת שתגזול ממנו כרבע מהזכאות. עם כל המגבלות ובעזרת הנכדים יכול הנזקק לעזרה להתייצב עם האישורים הרפואיים ואינו זקוק לחברה, שעליה אמר הנביא עמוס, כי אין סליחה וחמלה לחברה "על מכרם בכסף צדיק..." (עמוס פרק ב') אני מודה למשרד האוצר, שהחליט לאחרונה לטפל בבעיה של עושק קשישים על-ידי עורכי דין וחברות סיעוד ולסייע לקשישים הנתונים במצוקה. אך כל זה נראה, שהטיפול הוא הניתן בימים אלו הוא בכפפות של משי, וחבל.