בשבועות האחרונים ניצב בית המשפט העליון כמעט מדי יום בקו המגע שבין משילות לבין בלמים חוקתיים. כך היה בצו ביניים שהקפיא את מהלך סגירת גלי צה"ל עד להכרעה בעתירות; בפסיקה שקבעה כי ניסיון הממשלה להביא לסיום כהונת היועצת המשפטית לממשלה כשל בהליך המחייב התייעצות ופנייה לוועדה מקצועית; ובהחלטה המחייבת את המדינה לנמק מדוע לא יבוטל חוק המאפשר שלילת תקצוב ופיטורי אנשי הוראה בשל ביטויי תמיכה בטרור. הרצף המתואר אינו אוסף של אירועים משפטיים בלבד. הוא תזכורת לכך שהוויכוח הישראלי על פרשנות תכליתית, אקטיביזם או ריסון שיפוטי מוצג לעיתים כוויכוח מתודולוגי, אך בליבו מתנהל מאבק על עצם הסמכות - על היקף הלגיטימיות של בית המשפט להכריע בשאלות נורמטיביות ולבקר את השלטון. ההתנגדות אינה מכוונת לשיטה מסוימת, אלא לעצם קיומו של מבצר מוסדי עצמאי. דוגמה אופיינית היא ההגדרה שלפיה בית המשפט הוא אקטיביסטי כבר מעצם עיסוקו בעניין שלטענת המבקר "אינו בתחומו", גם אם בסופו של דבר העתירה נדחית. הגדרה כזו מעבירה את מוקד הכובד לשאלה: מיהו הקובע מהו "תחום" בית המשפט? אם התשובה היא שהרשות המבצעת או המחוקקת תקבענה זאת לבדן, הרעיון של ביקורת שיפוטית מתרוקן מתוכנו, והמבצר עלול להפוך לחותמת גומי. כבר בשנת 1952 כתב מנחם בגין חיבור קצר ונוקב בשם "עליונות המשפט". הטקסט, שנכתב בעיצומו של מאבק פוליטי חריף, מציג תפיסה עקרונית החורגת מן ההקשר המיידי: עליונות המשפט אינה ערך מופשט בלבד, אלא תנאי מוסדי לחירות הפרט. בגין אינו מגן על בית המשפט בשל תוכן פסיקותיו, אלא בשל עצם קיומו כגוף בלתי-תלוי היכול להציב גבול לשלטון ולומר לו "לא": "יש וישאלונו - בשם 'הדמוקרטיה', כמובן - כלום זה דמוקרטי, שחמישה או שבעה או אחד עשר אנשים, אשר לא נבחרו על-ידי העם, יוכלו לבטל על-ידי החלטתם הקרויה 'פסק דין' החלטה שהתקבלה בצורת חוק על-ידי נבחרי העם? [...] מי שהציג את השאלה הזאת, אינה אלא סילוף המושג של שלטון העם. אפשר להקשות [...] כלום זוהי דמוקרטיה של איש אחד, או אחד-עשר או חמשה עשר אנשים הקרואים 'מיניסטרים' ישללו מאת העם את זכויותיו האלמנטריות ויניעו את ה'רוב שלהם' בבית הנבחרים לקבל 'חוק' [...] כלום אין זו דמוקרטיה מזויפת שתוכנה הממשי עריצות?". על כך משיב בגין בנחרצות: "למדנו כי רוב פרלמנטרי נבחר יכול להיות מכשיר בידי קבוצת שליטים ומוסווה לעריצותם. על כן חייב העם, אם הוא בוחר בחירות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר מאשר הוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדרך של 'עליונות המשפט', כלומר קביעת החירויות האזרחיות כ'חוק יסוד' או 'חוק עליון' ומתן סמכות לחבר שופטים לבטל את תוקפו של חוק הנוגד את חוק היסוד, הסותר את החירויות האזרחיות". מכאן גורס בגין שיש חשיבות לביצור מעמדו של בית המשפט העליון, אך לא רק. גם להכרה התודעתית והפסיכולוגית בו כמוסד הראוי לתת בו אמון יש חשיבות עצומה: "ההיסטוריה מלמדת כי כל עוד שלטון עריץ לא הצליח להדביר תחתיו את המשפט, כל עוד לא עלה בידו להפוך את אולם בית-הדין לאולם הצגות שעליהן מנצחת מאחורי הקלעים המשטרה החשאית; כל עוד קיימת 'אווירה ציבורית' לטובת קדושת המצפון של השופט ועצמאותו של המשפט - ידעו שופטים להתייצב מול שליטים ולהעדיף את מצפונם על לחץ השלטונות או פקודתם הנסתרת; ידעו להתגבר על פחד מפני רדיפות, לא 'נשאו פנים', לא הונעו על-ידי פניות צדדיות וחרצו דין צדק". החברה, מסיים בגין, קובעת את ההכרה בעליונות המשפט - רעיון שאיננו תמים או רומנטי, אלא תנאי מעשי לחירות היחיד ולתיקון החברה: "ההכרה הפנימית הזאת תקבע את קיומה של 'עליונות המשפט' כערובה מעשית לחירות היחיד וכקו חיבור בין חירות האדם ובין תיקון החברה". ואידך זיל גמור.