זה לא היה רגע של כדורגל. זו הייתה תזכורת כואבת לאן אנחנו מידרדרים כחברה וכתרבות. התמונה שהונפה ביציע בדרבי החיפאי השבוע לא הייתה רק פרובוקציה של אוהדים, היא הייתה מראה. מראה לתרבות שממשיכה להשתמש בדימוי של נשים כדי להשפיל לבזות ולהפגין כוח, ואז מתפלאת כשהאלימות גולשת מהשוליים למרכז.
הדימוי שבתמונה מוכר לנו היטב, הוא לקוח מתרבות פורנוגרפית שמציגה נשים כאובייקט נטול קול ורצון. זו אינה פרשנות מרחיקת לכת אלא שפה חזותית מוכרת היטב לכל מי שעובדת בחינוך, במניעה ובטיפול. אנחנו פוגשות את השפה הזו כבר שנים בעבודתנו בויצו, בהרצאות לצוותים חינוכיים, בהכשרות לאנשי מקצוע, בניסיון להסביר שאלימות כלפי נשים לא תמיד נראית כמו תקיפה, לעיתים היא מגיעה כתמונה, כסמל, כהומור שמחליק בקלות ומנרמל השפלה.
לפני כמה שנים בחג פורים תלמידים מתיכון במרכז הארץ הגיעו לבית הספר מחופשים לאותן הדמויות המוצגות בתמונה. צוות המורים ניסה להבין למה התחפשו וכשהובנה כוונתם האירוע טופל, התלמידים הושעו והתקיים שיח חינוכי. נדמה היה שהגבול סומן. שהמסר הובן. בפועל, הוא פשוט הוזז למרחב גדול יותר, רועש יותר ובעל השפעה רחבה בהרבה. שנים אחרי אותו דימוי חוזר, אלא שהפעם לא על-ידי ילדים, אלא על-ידי בוגרים שמשמשים דמויות להערצה של רבים במרחב ציבורי גדול מול אלפי צופים ובשידור חי.
כדורגל הוא לא רק ספורט. הוא אחד המרחבים החינוכיים המשפיעים בישראל. ילדים ובני נוער יושבים ביציעים או מול המסך ולומדים, מה מצחיק, מה חזק ומה מותר. במקרה הזה, הם למדו שעל-מנת להשפיל יריב, משתמשים בדמות של אישה. המסר שעובר חד וברור: כדי להשפיל יריב, משתמשים בדמות של אישה. גוף נשי מוצג ככלי - לא כסובייקט. אמצעי שאפשר להפעיל עליו כוח והאישה מוצגת כדמות קטנה ומוחלשת.
הסתירה הזו צורמת במיוחד בתקופה שבה השיח הציבורי הישראלי מדבר על פגיעות מיניות, טראומה והצורך בהגנה, ריפוי והחלמה. מצד אחד נשמעות קריאות לאחריות, להקשבה וליצירת מרחבים בטוחים; מצד שני, באותם מרחבים ציבוריים עצמם, מאפשרים לעיתים בתרבות השתיקה ביזוי נשים במרחבים ציבוריים. זהו מסר כפול שמחליש את המאבק באלימות ומקהה את הגבולות הערכיים.
אי אפשר לדבר על ריפוי ולהמשיך לייצר רגרסיה, אי-אפשר להיאבק באלימות ובו בזמן לנרמל השפלה, אי-אפשר לחנך לדור אחר ולשדר מסרים של דור קודם, אי-אפשר לאפשר לאוהדים מובילים, שפועלים בלב המרחב הציבורי ומשפיעים על אלפי ילדים ובני נוער, להפיץ מסרים של ביזוי ושל כוח אלים כלפי נשים מבלי לקחת אחריות ברורה ולסמן גבול.
דווקא כעת, לאחר שנה רצחנית מבחינת מספר מקרי הרצח של נשים על-רקע אלימות במשפחה, כשכבר אירע רצח מזעזע נוסף בפרדס חנה, צריך להבין שאלימות כלפי נשים לא מתחילה במכה. היא מתחילה בחינוך, בשפה, בדימויים בפרסומות, בתקשורת וגם כשאין קול ברור שאומר - זה לא מקובל כאן.
בויצו אנחנו פועלות בדיוק במקום הזה בחינוך, בהכשרות למניעת אלימות לצוותים חינוכיים וטיפוליים ולבני הנוער עצמם, בליווי משפטי וטיפולי לנשים שנפגעו ובעמידה ברורה נגד כל ביטוי של אלימות כלפי נשים גם כשהוא סמוי ולא נוח. בתקופה בה נשים לוחמות, נשים משתפות חוויות של אלימות בזמן השבי, מובילות ונמצאות בלב העשייה והבניה החברתית של המדינה, אחרי השבר של השבעה לאוקטובר, עלינו לסמן מסרים ברורים לגבי איזו חברה אנחנו רוצות להיות ולהעביר מסר של שוויוניות לדור הצעיר, על-מנת להתחיל בריפוי!