המאמר מוקדש לזכרה של ניצה רגב מקיבוץ גבעת ברנר, ידידה קרובה ואהובה עלי ועל רעייתי, שבחודש ינואר לפני שנה נכנעה למחלת הסרטן במוחה, והחליטה לטוס עם ילדיה לשווייץ במטרה לסיים את חייה. כל מילה במאמר זה היא חיבוק חם לחברה אהובה, שקשה להשלים שהיא לא איתנו. החברה הישראלית הייתה נראית אחרת, אם כולנו היינו בדמותה של ניצה רגב, שכולה הייתה מופת של נתינה ועשייה למען החברה ולמשפחתה.
פרשת "שמות" נושאת בחובה מופת של אחווה בין נשים עבריות ונשים מבני המיעוטים החיים בתוכנו. לפנינו עוד נדבך משמעותי ליחס היפה של תורת ישראל לדמויות נשיות זרות בספרים שונים בתנ"ך כמו רות ה מואבייה, יעל אשת חבר הקיני, ואסנת אשת יוסף ה מצרייה. כולן מקבלות מקום של כבוד במסורת ישראל ובכך הן מצטרפות לדמויות מפרשת "שמות" - כמו ציפורה ה מדיינית, שביתה הפך למקלט פוליטי חם ומגן על משה ובמרוצת הזמן הם בנו משפחה חמה. אי-אפשר להתעלם גם מדמותה של הנסיכה המצרית, שכולה נתינה ומסירות אין קץ לחלש, שחייו נתונים בסכנה, והיא זו שמעניקה למשה את החיים בחלצה אותו מסכנת טביעה ביאור, ואיפשרה ליוכבד האם ולאחות מרים לצרוב בתודעתו את זיקתו לעם החיי חיי עבדות במצרים.
בימים שהלאומנות המשיחית המשכרת והמשקרת מנווטת מהלכים משמעותיים במישור המדיני בחיינו כעם תוך הדרת הזר ויצירת דמוניזציה מוחלטת שלו, מן הנכון להפנות זרקור אל היחס ההומני והמכבד של תורת ישראל כלפי האישה הזרה - מדיינית ומצרייה - בפרשת "שמות". פרשת "שמות" למעשה פונה אלינו בבקשה להודות לאישה באשר היא, גם לנשים בנות עמים אחרים החיות אתנו, נשים הנושאות מטענים ערכיים ומוסריים.
במציאות, כשלנשים אין מקום במניין בבית כנסת אורתודוקסי, כששמור להן מקום רק מאחורי פרגוד ולא בקדמת הבמה, מן הנכון להאיר את מקומן בפרשה שלפנינו, במיוחד שהנשים הן אלו שהיו בקדמת הבמה ברגעים משמעותיים בהיסטוריה שלנו כעם, ונטלו תפקיד משמעותי ומכריע בחייו של משה.
משה היה מוקף בנשים בילדותו. המיילדות, שפרה ופועה, הן שחילצו אותו בעת פורענות מאימת גזרת מוות ברגעי הלידה והעניקו לו את החיים. בת הקלגס המצרי - בת המלך - היא זו שחילצה את משה מאימת המוות בטביעה במי היאור. בין הנשים הנועזות המגוננות על חיי משה נמנות אמו ואחותו - יוכבד ומרים. בבית המלוכה אמו ואחותו הן דמויות נוכחות קיימות אל מול פני העתיד הלוט בערפל, עתיד שעלול לקטוף את חייו של הילד שנמשה מהמים, אבל הן מעניקות לו את המיטב.
בת העם נוכרי נוודי, ציפורה המדיינית, היא הדמות המאירה למשה פנים במדבר הצחיח בהיותו פליט נמלט מהשררה בבית המלוכה המצרי, היא זו שמביאה אותו למקום מקלט בטוח. הנשים המוזכרות לעיל אינן דמויות שוליות המהלכות להן בקרן זווית, הנשים הן אלו שעיצבו בילדותו את אופיו והשפיעו על השקפת עולמו. מדובר בשש נשים.
המעש וההגות של הנשים בחיי משה הצטרפו יחד לכלל מערכת ערכים מחנכת ומעצבת את היות משה למה שיהיה, הוא יהיה מופת של איש המוסר בצד היותו אמון על החוק, הרחמן והמגן על החלש. תכונות שבלעדיהן לא יכול היה להגיע לפסגות של המחוקק והמחנך, המנהיג המוציא עם מחיי עבדות לחיי עם בן-חורין. מיותר לציין שהבת של פרעה היא אישה נוכרייה. המיילדות, פועה ושפרה, מוזכרות בגמרא סוטה י"א ע"ב. שם מודגש שהמיילדות הן עבריות. כך גם רש"י.
חוקרת המקרא נחמה ליבוביץ, הפרשן שמואל דוד לוצאטו (שד"ל), פילון ויוסף בן מתתיהו בקדמוניות ספר שני תומכים בגרסה, שפועה ושפרה הן נשים נוכריות, בנות העם המצרי, שהיו נאמנות לצו מצפונן לסרב למלא פקודה של טבח ילדים, שניתנה מפי השררה המונרכית. פועה ושפרה מצטרפות לרשימה מרשימה של נשים, ביניהן היו גם הנשים הנוכריות, שצוינו לעיל, והן זוכות להערכה רבה במקרא. בניגוד לרוח המשיחית הלאומנית, שקנתה לה אחיזה רבה בחברה היהודית כיום, רוח של בוז לכל מה שמציינת דמות נוכרייה, אנחנו עדים להערכה רבה לדמויות נוכריות בספרות המקראית.
כשאנחנו יוצאים מפרשת השבוע לקריאה ולעיון במרחבי ספר הספרים, אנחנו מרכינים ראש מול העוצמה המוסרית והרגישות האנושית, שמשדרות דמויות כמו: ציפורה בת העם המדיני, רות בת העם המואבי, יעל בת העם הקיני וכמובן גם בת המלך המצרי שהפרה צו של אביה רק כדי להעניק חיים לילד עברי בחלצה אותו מהמוות.
נשים עבריות ונשים נוכריות עיצבו את אופיו של משה בילדותו. הנשים העבריות והנשים הנוכריות, שגילויי חמלה וביטויים של רגישות אימהית היו כלי הנשק שלהן נגד העריצות ונגד השררה המונרכית, הצליחו להנחיל להן תבוסה, וכך לעצב את אופיו של משה בילדותו. אחת מהן, האחות מרים, זכתה בחייה להיות מרים הנביאה, מרים המנהיגה, הנביאה, המשוררת והמנווטת את העם. לחיי הנשים - בנות ישראל וגם הנשים שלא מבנות עמנו - לחיי כל הנשים, שיש מי שמבקש להדירן ולהחביאן, אני מקדיש את העיון בפרשת "שמות". |