אני מקווה שעינב צנגאוקר תצטרף לפוליטיקה, אשמח אם היא תבחר לעשות זאת באמצעות אחת המפלגות שנמנות עם גוש המרכז (נפתלי בנט, גדי איזנקוט, אפילו אביגדור ליברמן) או אף - שומו שמים, האזיני ארץ - אל מפלגת הדמוקרטים. מאבקה הנחוש, הכמעט נואש אבל לא, לשחרור החטופים בכלל ושל יקירה, מתן, בפרט הוכיח את האופן הבלתי מתפשר שבו היא נאבקת, נלחמת כלביאה בסוגרה, מוטרפת חופש, למען החטופים השרויים בגיהינום החמאסי - מעוררת הערצה והשראה.
הערכים שלמענם נאבקה עשויים וראויים לשמש מצע של כל מפלגה, מצפן לכל אדם. אם וכאשר תעשה זאת - הלוואי - האיחול הראשון שאאחל לה הוא זה: שמרי עצמך נקייה מהזוהמה, מהרפש, מהטינופת שהוטחו בך. הישמרי מהצבועים שבתוך משכן הכנסת, ממשלמי מס שפתיים שגובהו מאמיר מכינוס ישיבה אחת לעוקבת אחריה. הימנעי, ככל שתוכלי, מהבטחות שווא כוזבות. גלי עמוד שדרה עקרוני, רעיוני, מוסרי, מצפוני, כפי שיש לך, מתברר, כשנאבקת כנגד כל הסיכויים, והצלחת.
עלי והצליחי אישה מרשימה, אישיות כובשת. זה המקום וזה הזמן שהציבוריות הישראלית הפצועה, השסועה, הקרועה, המפוררת, המפורקת, המפוצלת, תתחיל לגלות סימני איחוי, ריפוי והבראה. עשוי להיות לך תפקיד חשוב באתגר העצום הזה. אין מתאימה וראויה ממך להיות חלון הראווה של המקום שבו, במשכנה של הדמוקרטיה המאוימת, המעורערת, הסדוקה, הנשברת, ניטש ויינטש המאבק החיוני, ההכרחי, שאינו סובל דיחוי, על מה שעשוי להתמצות במילה אחת - תקווה.
באין-ספור הופעות בתקשורת, חשופה לעין הציבור, בכל מזג אוויר שהוא, היא לא ניסתה להעמיד פנים; היא חשפה את הבשר והדם, את הכאב, ייסורי הגעגוע, לביאה שנלחמת על הגור שלה. היא לא עשתה חשבון לאיש, עמדה על שלה, לא ראתה ממטר את מי שאותו החשיבה לאבן נגף, למכשול. האסרטיביות שלה הייתה לא אחת בעוכריה. היא למדה מהניסיון המר שלה, שככל שהיא בזה לפוליטיקאים, סולדת מהם ומתעבת אותם, הם הקובעים. על פיהם יישק דבר.
אולי ההבנה הזו היא שמניעה אותה לתכנן להיכנס לחיים הפוליטיים, להיות מעורבת, משפיעה, מבינה את הצורך לשנות את המערכת הרקובה והמושחתת, לזקק ממנה את רעלי התאווה הבלתי מרוסנת לכוח ולכסף. גם אם יתחוור לציבור שאין לה את הכישורים הנדרשים לניווט מושכל וזהיר בשדה המוקשים הפוליטיים, עצם נכונותה להיכנס אליו ראויה לעידוד.
לכי בכוחך זה, עינב. בהצלחה.