כל אחד מאיתנו צריך לפעמים תזכורת למה הוא עושה את מה שהוא עושה. מי שרוצה להוביל במדינת ישראל בשדה הפוליטי צריךלעשות זאת בדחיפות. השבוע קיבלתי תזכורת כזו. הודעה שקיבלתי מחברה של תום, מילואימניק בן 32 חקלאי מהבקעה שאשתו נריה חלתה בסרטן. תום מש"ק סיור בחטיבה 6, שירת מאות ימים בחזית וכשחזר מהסבב החמישי גילה שאשתו חלתה בסרטן. החברים נרתמו כדי שהמשק לא יקרוס בזמן שהם מתרכזים בטיפולים ושיקום. פרסמתי ברשתות שלי את הסיפור עם בקשה לגיוס המונים. תוך שעות ספורות המון אנשים טובים פנו, תרמו כסף והציעו כמעט כל דבר אפשרי מבישול, שמירה על ילדים, ידיים עובדות ועד פועלים תאילנדים חינם. בעולם הפוליטי שבו מתנהל השיח שלנו יש כל כך הרבה ריחוק מעם ישראל. בזמן שיש מי שמפחד פחד מוות מהמילים "אני אחראי", בכל מקום במדינה הזאת אנשים קמים ומתייצבים לכל משימה. מילואים או עזרה. לא חושבים פעמיים, מסתערים. אז הנה התרגשתי מאוד מההודעות האלה שממשיכות לזרום, מהרוח המטורפת. מההבנה שזו החובה שלנו. לתקן כדי שלעם כזה תהיה הנהגה ראויה. יש פה מסביב המון אנשים מיואשים. הם רואים את המספרים, הפרשנויות, התגרנים. אם פותחים טלוויזה או פיד פוליטי נדמה שמה שהיה הוא שיהיה. שדבר לא הולך להשתנות. העתק הדבק מרגע לפני המלחמה. אז הנה תזכורת חשובה למי שאנחנו ולמה. זו המשימה שלנו. שבוע טוב.