הייתי בין הנוכחים לפני חמישים וחמש שנים בשנת 1970 באולם תיאטרון הקאמרי, כשעלתה על הבמה ההצגה "מלכת אמבטיה". מחוץ לאולם היו מהומות של מפגינים. גם בתוך האולם נשמעו קריאות, הדורשות את ביטול ההצגה. זו הייתה אווירה קודרת של קריאות לביטול הצגות. בשנת 1974 דרשה גאולה כהן מעל בימת הכנסת להוריד את ההצגה "אמא קוראז", כי בצעקותיה הבוטות וגסות הרוח הציגה את לאה קניג, המגלמת את אימא קוראז, כמי שמרפה את ידי חיילי צבא הגנה לישראל.
חברת הכנסת גאולה כהן צצה בשנת 1974 מתוך התנ"ך כפשחור בן אמר, שר גבוה בממשל המונארכי ערב 586 לפנה"ס, שנת חורבן הבית הלאומי הראשון, הרואה בנביא ירמיהו, הלוחם נגד מדיניות המלחמה כמי שמרפה את רוחם של החיילים, לכן זרקו אותו לצינוק במהפכת. את לאה קניג ביקשה לאומנות משיחית ב-1974 להוריד מהבמה ולא הצליחה, למרות שהיו בטוחים שהם יחזרו על ההצלחה משנת 1970, כשהורידו את ההצגה מלגת אמבטיה של חנוך לוין אחרי 19 הצגות, כי הוא לא נאות לרכך ביקורת נוקבת על אירועים, הפוקדים את החברה הישראלית בשיא האופוריה אחרי מלחמת ששת הימים.
בשלוש השנים האחרונות התיאטרון היהודי-ערבי ביפו הוא זה שנתן רוח חיים למחזה של חנוך לוין, מלכת אמבטיה. בזכות גלריה מופלאה של שחקנים צעירים - ווטן עבד אלבי הנפלאה, בוגרת חוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א. ראמי סליבא זמר מחונן, נגן ושחקן. בסאם בירומי מלחין שחקן וזמר מעולה. מעל כולם כבשה אותי מונא חוא שחקנית מעולה וזמרת עם קול הזמיר.
את עיקר המחמאות לגלריה המופלאה יש לזקוף לרביע חורי הבמאי והמעצב. עבודת הבימוי והעיצוב שלו הרקיעו את הבמה למשך שעה וחצי למרומי שחקים, שהמטירו ללא הפסק ממטרים של חוויות אומנותיות, שהקהל לקח אותן כצידה הביתה, כשאינו יכול להשתחרר מסופת ממטרי האומנות במיטבה. דווקא בתיאטרון דל אמצעים הצליחו הבמאי וצוותו להגיע עם שחקניהם לביצוע וירטואוזי ולהעשיר את קהל הצופים בשלל אפקטים בימתיים צנועים, הנושאים על כתפיהם סמליות עוצמתית, המרעידה את הקהל, שייצא מהאולם והחוויה האומנותית לא תרפה ממנו אלא תלך איתו הביתה.
דווקא היות כל צוות הבימוי, כולל ניהול ההצגה והשחקנים, צוות של אזרחים ערביים, הם הצליחו יחד להעניק לטקסט ולמשחק ממד חדש של אירוניה וביקורת, שצמררה את הקהל, בכל אופן אותי כמי שישב בשורה הראשונה הרעידה כל נים, וכמעט בלעתי את הצוות כולו לתוך נפשי הכאובה והמתייסרת ממה שמתרחש על הבמה, כי אני הייתי חייל כובש, וילדי ונכדי ממשיכים להיות חיילים בצבא כובש.
אני זוקף לזכותם של השחקנים הערביים האלמוניים, שהם הצליחו להעביר את המסר של חנוך לוין בעוצמות חזקות יותר ממה שהעבירו לפני חמישים וחמש שנים שחקנים ידועים כמו תיקי דיין וישראל גוריון, יוסי גרבר ונחום שליט וכמובן הבמאי דוד לוין.
ההתייחסות שלי להצגה בגרסתה החדשה רווית אהדה על הרלוונטיות שלה ועל האקטואליות המזדקרת מכל התרחשות. התרגשתי כשקראתי בתוכניה את דברי הבמאי רביע חורי, כי המונולוג "נרות שבת היה מפגשי הראשון עם חנוך לוין שלו כסטודנט לתאטרון באוניברסיטת חיפה. המילים של לוין מייצגות באופן מדויק אותי כערבי תחת כיבוש, ומאפשרות לי לומר דרכו את מה שחשבתי שאני לא יכול לומר..." ואילו אני חשתי בקריאה הראשונה של אותו טקסט מבויש, כי אני הייתי חייל מילואים בצבא כובש וחי בחברה ספוגה באופוריה, שהיום מובילה את מדינתי למחוזות החשוכים, עליהם דיבר חנוך לוין במחזה.