מה שמתרחש היום באירן הוא פועל יוצר של נצחונה של מדינת ישראל על כוחות האופל שקמו עליה ב-7 באוקטובר.העם באירן קיבל ביטחון וזו השעה לעזור לו ולעזור לנו ולעולם כולו. הרחוב האירני חי. נשים מסרבות להיכנע, צעירים יוצאים שוב ושוב, והמשטר מבין שהפחד כבר אינו נשק יעיל. כל רגע כזה הוא חלון נדיר להתערבות. הפירות האפשריים אדירים: יציבות אזורית, החלשת טרור, שינוי מאזן הכוחות ופתיחת המדינה השיעית לעולם החופשי המערבי. אם חלון ההזדמנות ייסגר, המחאה תדעך והאפשרות תתפוגג לנצח. בנובמבר 1989, חומת ברלין נראתה בלתי ניתנת לפיצוח. צבא מאורגן, משטרה חשאית, משטר מנוסה בדיכוי. ובכל זאת, די היה בהיסוס רגעי אחד . פקודה שלא ניתנה, ירייה שלא נורתה, והחומה קרסה. ההכרעה הייתה קלה: כשהרחוב חם, כוחו של המשטר נשבר, אילו ההמונים היו נבלמים מוקדם יותר, הכל היה נראה אחרת. ב-1979 משטר השאה באירן ניצב מול אותה דינמיקה של היום אך מהכיוון ההפוך. רחוב בוער, דור צעיר חסר סבלנות, מיעוטים שמחפשים צדק. השלטון נראה חזק, אך קרס כמעט מיידית ברגע שהרחוב העז להתקומם. אותן נסיבות, פער בין שלטון לעם, איבוד לגיטימציה, פחד שאינו עובד, חוזרות כיום על עצמן. רק שכעת, הכוח עבר לידיים של דור חדש, דור שמבקש חירות אישית וחיים נורמליים. מגיע לעם באירן חופש אך יותר מזה מגיע לעולם החופשי ולמדינת ישראל שחרור מכוחות האופל. זו השעה לסיים את המלאכה. המחאה בסין, 1989, בכיכר טיאננמן הדגימה זאת היטב, כשהרחוב בוער, ההכרעה פשוטה, כשהוא דועך, המשטר משיב לעצמו את השליטה, כמעט בלי מאבק חיצוני. ההיסטוריה מלמדת, שוב ושוב, שהזדמנות היא רגע קצרצר, אין להמתין. הססנות היא לעיתים ההחלטה המסוכנת ביותר. אם המחאה תדעך, לא יהיה עוד "רגע נכון". השאלה לא תהיה אם מותר היה להתערב, אלא מדוע לא עשו זאת. יש רגעים בהיסטוריה שאינם מודיעים על עצמם. אין להם תאריך רשמי, אין אזעקה, אין כותרת אדומה. יש רק תחושה של חלון שנפתח, לאט, בשקט. המחאה באירן נמצאת בדיוק שם. אל למדינת ישראל להתמהמה. יש לפעול ולהבטיח שינוי והפלת המשטר המסוכן באירן. קריסת המשטר באירן באמצעות מכת מחץ של מדינת ישראל, תמצב את מדינת ישראל כמעצמה איזורית ויסלול דרך לשלום אזורי אמיתי.