"אלימות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה" אמר בשעתו ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, אשר זמן קצר לאחר אמירתו הפך לקורבן האלימות הזו, שאותה אבחן ומפניה הזהיר. רבין אמר את המשפט הזה כאשר האלימות לא רק כרסמה את יסודות הדמוקרטיה אלא ריסקה, פוררה ולמעשה החריבה אותה. זרעי האלימות נבטו מהר, וניצניה העידו על קצב הגדילה המואץ שלה. היא הבשילה בשתי קבוצות - פירות וירקות. היא הבשילה את פירות ביאושיה ואת פרחי הרוע שלה. האלימות פושה בכל מקום, בכל זמן. היא שולחת את זרועות התמנון המחליאות, המסרטנות, שלה בפהרסיה.
בבוקר היום שבו הדברים נכתבים הייתי עד - אולי אף קורבן - לאחד מהגילויים שלה. עמדתי בסניף דואר, ממתין לתורי. כאשר הכרוז נקב במספר שלי, ניסה אדם אחד, שסבלנותו פקעה, להקדים אותי. הוא חסם את גישתי לאשנב. כשהפקידה, שעשתה עבודתה נאמנה, אמרה לו "הוא לפניך", הוא הביט לאחור, רשף מולי עיניים מזרות אימה, סינן משהו, ונסוג מעט. זה לא מקרה יחיד, לא נדיר. זה מקרה שכיח, יומיומי. הוא ניסה להידחף כי הוא הרגיש שמגיע לו. שהוא מסוגל. כי למה לא, בעצם.
היום היה עדיין בחיתוליו, הערפל טרם נמוג. פס הפרדה רצוף, אות וסימן מוסכם לאיסור עקיפה, היה רק בגדר המלצה עבור נהג שעקף אותי, סיכן את עצמו, את הנהג שבא מולו, את מי לא. לא היה אכפת לו שהוא עובר על חוק תנועה מחייב. מן הסתם ידע שהוא עוקף, אבל מה אכפת לו: הוא יכול. בלאו הכי איש אינו אוכף.
הוא אמר את משפטו על אודות כרסום יסודות הדמוקרטיה לא כבוחן כליות ולב של הישראליות אלא כמפענח ממצא גלוי שלה. הוא הוכיח בשער. הוא זעף. הוא נזף. רבין היה אדם שמאדים בקלות, גם משום שהיה ביישן ונוטה להסמיק וגם משום שהיה "ג'ינג'י" ונוטה לכעוס. עיתוי אמירת המשפט שלו היה בזמן, שבו הסוסים - פראיים, משולחי רסן - כבר ברחו מהאורווה. השד כבר יצא הבקבוק. רבין צדק, אבל בקטנה.
ממש בימים אלה, הדמוקרטיה, שהאלימות כרסמה אותה עד לשדה, מנופצת לרסיסים. מי שממשיכים לכרסם אותה, אף שהיא כבר עצם גרומה, נמצאים לא רק ברחובות אלא גם בבית המחוקקים ובחדר הישיבות של הממשלה. רבין, כמשוער, לא מתהפך בקברו. מתהפכים החיים.