תמונות הלוויתה של גב' "בריז’יט בארדו", אייקון נשי שאין עליו עוררין, כמו הידיעות על מותם של כל אותם ידוענים ציבוריים לאורך השנים, מביאות אותי לחשוב, להרהר, ולבסוף להיאלץ להעלות על הכתב את מכלול טלטלותיי. שכן לא רק יחידים נעלמים מן העולם: חלק מן התפאורה הפנימית שלי נסוג, פיסה מתקופתי מיטשטשת ונמחקת דרכם. אין זה "אירוע" גרידא. זהו תנועת זמן, רעד בזיכרון, משב רוח בבית הנשמה.
אינני מדבר כאן כמעריץ, ואף לא כעובד אלילים. מעולם לא ידעתי להשתחוות מול דמות, ולא לערבב תהילה עם אמת. אני מדבר כעד. ויש עדים שמבלי להרעיש נושאים בתוכם תקופה שלמה: אור מסוים על המדרכות, אופן דיבור, דרך עמידה, סגנון חלימה, אמונה שהחיים הולכים לאנשהו. כאשר דמויות מסוימות נעלמות, הן לוקחות איתן לא רק פנים אלא גם אטמוספירה; לא רק שם אלא גם טון; לא רק דימוי אלא גם סגנון של עולם. ואני מוצא את עצמי נרגש עד עומק, לעיתים ממש מזועזע, מן הסחרחורת הזאת: אם אלה שייצגו את נעורינו יורדים מן הבמה, הרי שנעורינו נעשים טריטוריה סגורה - לא נמחקת, אלא נחתמת.
ואני אומר "נעורינו", מפני שמה שחוצה אותי אינו אישי בלבד: הוא דורִי. איננו חיים את הזמן באותה צורה בכל גיל. בצעירות, העתיד נושא את צפיפותה של הבטחה: הוא מרחב, כמעט אינסופי. העבר קל, אנו נושאים אותו מבלי לשים לב. ואז מגיע גיל שבו היחסים מתהפכים: העבר מתעבה, העתיד מתכווץ. ואנו מבינים - לא מתוך תיאוריה אלא מתוך תחושה - שהסופיות איננה רעיון מופשט; היא נוכחות. נוכחות אילמת, לעיתים עדינה, לעיתים חסרת פשרות, היושבת באחת הפינות ומביטה בנו חיים.
מה שעולה בי דרך תמונות ההלוויה הללו הוא כל תקופת "שלושים השנים המפוארות" - שנות החמישים, השישים, השבעים - שאהבנו כל כך, ושאנו אוהבים עדיין. מדברים לא פעם על העשורים הללו במונחים כלכליים: תקופת צמיחה, שיקום, תעסוקה מלאה, נוחות חומרית. אך אני יודע שלא זה מה שנוגע בי עמוק מכול. מה שמרגש אותי, מה שמטלטל אותי, הוא צפיפות אנושית, עובי תרבותי, דרך לגור בתוך העולם שבו למילה היה משקל ולתרבות היה חומר משותף. הייתה לנו תחושה שאנו חיים בתוך תקופה שמדברת, ששרה, שמשחקת, שכותבת בכוונה. היו מסרים. יכולנו לחלוק, להתנגד, ללעוג, להתפרץ, ובכל זאת הרגשנו שיצירה נושאת חזון.
ובעיקר: לא היו רק שניים או שלושה שמות שיש להגותם כטוטמים. הייתה קונסטלציה. קולות, פנים, נוכחויות בעשרות ובמאות, שסימנו את רוחנו ועיצבו את רגישותנו. המון של שחקנים, זמרים, זמרות, דמויות ציבוריות שנדמה שכל אחד ואחת מהם מגלמים גוון מן הקיום האנושי: גדולה ושבריריות, אירוניה ורוך, מרד ואומץ, בדידות ואלגנטיות. יכולתי למנות, כמובן - אך זה איננו העיקר. העיקר הוא התחושה שהם היו חלק מאותם שמיים. הם לא היו רק "מפורסמים": הם היו מאוישים. ואנחנו, כשצפינו בהם וכששמענו אותם, קיבלנו משהו - לפעמים בלי לדעת - על אהבה, על כבוד, על נאמנות, על אובדן, על דיבור.
ובעיקר - השירים. לא רק פזמונים נעימים: שירים כמכתבים פתוחים. שירים שניתן להגיע אליהם. כמסרים הנזרקים אל ההמון ובאופן מוזר מגיעים עד כל יחיד. שרו כדי לומר משהו. שרו עם משפט שעומד על רגליו, עם מנגינה שנושאת, עם לשון שיודעת להיות פשוטה ואמיתית. יכולת לשמוע טקסט ולהרגיש שמבינים אותך. יכולת לשמוע קול ולהרגיש שהוא אוחז לרגע ביד בדידותך. וגם הקולנוע היה אומנות שידעה לתת לשתיקה לדבר: פריים, מבט, משפט - ואתה יוצא מן האולם עם חתיכת אמת בכיס.
היום העולם שלנו רווי בדימויים, אך רעב לצפיפות. לא חסר בו ייצור; חסר בו כובד. לא חסרים בו נאומים; חסרה בו מילה. לא חסר בו "תוכן"; חסרות בו יצירות. התקופה אינה מצנזרת: היא ממיסה. היא מחליפה מסרים באותות, העברה בזרם, מחשבה ברפלקס. הכל מסתובב, הכל מתערבב, הכל חולף: מלחמה, ריקוד, שערורייה, וידוי אינטימי - אותו סל, אותו אלגוריתם, אותה עייפות בעיניים. ולעיתים נדמה לי שהעולם מתנועע כדי לא לשמוע את רעש הריקנות של עצמו.
כאן מופיעה ההאשמה "נוסטלגיה" - כדרך להשתיק. קוראים נוסטלגי למי שמסרב להתמוסס. אבל נוסטלגיה איננה זיכרון. נוסטלגיה היא ויתור בתחפושת. הזיכרון, לעומת זאת, יכול להיות נאמנות פעילה: מקור ששותים ממנו כדי להמשיך. אינני רוצה להפוך את זיכרוני למוזאון, ואת נעוריי לקבר. אני רוצה שהוא יישאר אנרגיה. אני רוצה שהוא יישאר מנורה, לא שריד.
שהרי תמונות ההלוויה הללו אינן רק מזמינות רגש; הן מחייבות אותי. הן מציבות לי שאלה עירומה: מה אעשה בזמן שנשאר? האם אהפוך לארכיונאי של עצמי, מפרש חורבות בעצב "יפה", או שאהפוך את תודעת הסוף לעוצמה? כי הסופיות, כשהיא איננה מוחצת, היא מחדדת. היא מחזירה את הדברים למקומם. היא אומרת: אל תבזבז. אל תדחה למחר את מה שראוי להיחוות עכשיו. אל תחכה ל"רגע הנכון" כדי לכתוב, כדי ליצור, כדי להעביר, כדי לאהוב.
וכאן אני חוזר אל טלטלותיי. הן אינן אי-סדר מיותר: הן קריאה לעיצוב. לכתוב בסופו של דבר פירושו להפוך רעד למשפט, כאוס לנשימה, רגש לבהירות. להעלות על הכתב איננו להתיישב בעבר; זה להציל משהו ממעבר הזמן. זה לומר: "אינני רוצה שהכול יתמוסס. אני רוצה לשמור צפיפות. אני רוצה להמשיך לדבר אמת."
בגיל שבעים אנחנו עדיין על סף משהו. לא על סף הסוף כפי שמדמיינים בצעירות, אלא על סף עומק חדש. יש פחות אשליות, ולכן לפעמים פחות רעש בראש. יודעים טוב יותר שהחיים אינם נמדדים רק באורך, אלא באיכות נוכחות. כן, פנים כבים. אך השאלה איננה "מי מת?" השאלה היא: מה בי חייב להישאר חי למרות המתים?
אני מאמין שהתשובה מצויה בכמה כוחות פשוטים, ובכל זאת עצומים: אהבה, ידידות, יצירה. אהבה - לא כרומנטיקה דקורטיבית, אלא כהעמקת הנוכחות. ידידות - אותו נס בוגר, בלי תיאטרון, בלי חשבון, שבו עומדים זקופים זה לצד זה. ויצירה, לבסוף, כנאמנות לנשימה: ליצור איננו לייצר; ליצור הוא להאריך חיים. זה לסרב להתמוסס. זה לבחור משמעות נגד הזרם.
כך, כשאני רואה את תמונות ההלוויה הללו, אינני רוצה רק לומר: "הכול הולך." אני רוצה לומר גם: "כל מה שהולך מפקיד בידי משימה." משימה של צלילות, כן - אבל גם משימה של אור. הנאמנות היפה ביותר לקולות ולפנים שנעלמים איננה להתגעגע בלי סוף, אלא להמשיך לחיות בצפיפות, לשאת מסר, להחזיק מילה שאינה מסתפקת בתגובה. לחיות את הזמן שנותר כמרחב שעודנו פורה, מרחב שבו הזיכרון נעשה מקור, הסופיות נעשית תביעה, והקיום, רחוק מלהצטמצם, יכול להתרומם ולהתעלה.