לפני כמעט שישה חודשים התחתנתי עם חייל בסדיר. תלמיד ישיבה, שהיה יכול להתגייס לשירות מקוצר אבל בחר לשרת שירות מלא. כל זה בזמן שיצאנו, בתיאום, ובאמונה משותפת שכך נכון. מאז אנחנו בונים חיים חדשים, בית חדש, זוגיות. אנחנו עושים את הדבר הכי זוגי, בצורה הכי נפרדת שיש. בשגרה שלנו אנחנו נפגשים בין שישי לראשון. בזמן הקצר הזה אנחנו צריכים גם להיפגש, להצליח לפתוח את הלב מחדש אחד לשני. רק עכשיו התחתנו, ואנחנו מנסים בחלונות הזמן האלו להבין איך מתרגלים לחיות אחד עם השני. רק אחרי זה אנחנו מצליחים לדבר קצת. ואז נפרדים שוב, עד לפעם הבאה - שבה נעשה זאת מחדש. אנחנו חיים שגרה בקיצוניות אדירה, של רגע אחד ביחד ורגע אחד לחוד. רגע אחד לחיות לבד, ורגע אחד להיפתח ולהיות כזוג. זו השגרה, זו המציאות הרגילה שלנו, שהיא הכי לא רגילה. היא מרתון של עליות ומורדות מנטליות המתרחשות על בסיס קבוע. לפחות 10 פעמים בשבוע אני נתקלת באנשים שמבינים שאני חיה לבד בבית, ומבינים שהקושי שלי הוא שבעלי במילואים. לא, הוא לא במילואים, אני מוצאת את עצמי עונה. אנחנו ככה חיים. אתגר המילואים הוא גדול ומשמעותי, הוא מרעיד את המבנה המשפחתי, שובר את השגרה. אצלנו הסדירים, השגרה לא נשברת. היא פשוט לא מספיקה להיבנות. השגרה שלנו היא השגרה של המדינה. גם בעתות מלחמה וגם בזמני שלום, החיילים שלנו נמצאים יום יום בחוץ. באימונים, תרגילים, שמירות - חיי צבא מערכתיים מלאים. ובתוך זה נכללת גם ההקרבה הזוגית שבאה עם זה. אנחנו גאים להיות חלק מהמערך הישראלי הזה, שנשאר לשרת גם בזמנים 'רגילים'. זה דורש אורך רוח. לא להישחק. דורש רצון אמיתי להיות חלק מהעם באופן הכי יסודי. הטור הזה לא בא להביע עמדה קורבנית, אלא שותפות. אנחנו שותפים למלאכת ההגנה היום יומית על מדינתנו, אנו רואים בזה משמעות אדירה ורוצים את כולם שותפים. אנחנו הולכים לישון בנפרד, וכשקמים, בכל בוקר בוחרים בזה מחדש. אנחנו מקבלים את השגרה הזו, את המדינה הזו, ובוחרים בה! אז כן, אני ערב ערב חוזרת ללבד שלי, והוא ישן או נמצא בלילה לבן בשטח. אנחנו מחכים בקוצר רוח שתורנו יעבור, ואז בטח ניכנס למילואים...