"התפקיד שלך נשמע קשה בטירוף, איך אתה מצליח לעשות אותו?", שאלו אותי רבים לאורך חודשי המלחמה. התשובה שלי הייתה תמיד אותה תשובה: המשמעות והסיפוק. היכולת לעזור לאדם ברגעיו הקשים ביותר, כשהוא מתקשה לעזור לעצמו. כקצין נפגעים בסדיר ובמילואים, הרגשתי משמעותי מאי פעם. הייתה לי תחושה שאני מצליח להפוך את הרגעים הכי אפלים וקשים של הפצועים ומשפחותיהם לקצת פחות כואבים. הייתי שם כדי שהם לא יצטרכו לשאת את הכל לבד, שיהיה להם מישהו לחלוק איתו מחשבות ולבטים שלא תמיד אפשר ומרגישים בנוח לחלוק עם המשפחה, החברים או הצוות רפואי. הרצון לברוח - מתוך העיסוק הזה, פגשתי מקרוב את אחת ההתמודדויות הקשות: ההתמכרויות. ראיתי חיילים שעד לפני רגע היו צעירים חסונים ובריאים, אלו שפיזית הגנו בנפשם וגופם על המדינה, ולפתע מצאו את עצמם במצב הפוך - חסרי אונים ותלויים באחרים. המעבר הזה הוא בלתי נתפס. בתוך הכאב הבלתי נגמר, ברגעים הקטנים בהם היאוש מנסה לחלחל, הריגושים והחומרים הממכרים הופכים לפתח מילוט. ראיתי את הצורך הבוער לברוח, ולו לכמה רגעים, מההתמודדות עם הקושי האישי והאובדן. זו לא הייתה נפילה מוסרית, אלא ניסיון נואש להשיג כמה רגעים של "שקט" במוח שלא מפסיק לרוץ ממקום למקום, ומקושי לקושי. עם הזמן, המלחמה התחילה לחלחל גם אליי. הקשיים של מי שליוויתי הפכו לחלק ממני, אבל הקושי האמיתי הגיע דווקא כשפשטתי את המדים. ירידת המשמעות - פתאום נותר חור גדול. ה"היי" המטורף של העשייה והמשמעות הוחלף בדממה של האזרחות. במקום להרגיש שאני מציל עולמות, מצאתי את עצמי מול לו"ז משעמם ומבולגן. כשצניחת המשמעות הזו פוגשת מוח שרגיל לרמות גבוהות של דופמין מהשירות, נוצר בור. את הבור הזה קל מאוד לנסות למלא באלכוהול, סמים, פורנוגרפיה, הימורים, מסכים - ובעצם כל מה שיחזיר לרגע את תחושת ה"עצימות" שחוויתי שם. אני בטוח שרבים וטובים חווים תחושות דומות עכשיו עם הרגיעה האיטית של המלחמה, זמן שכביכול כולם חוזרים לשגרה, אבל בכל זאת מרגישים שהם נשארו קצת מאחור ולא מצליחים לקפוץ חזרה אל תוך קצב השגרה האמיתית של מה שהם מכירים. והצורך הבסיסי בריגוש, סיפוק ומשמעות שהתרגלנו אליו, לא נותן למוח לנוח וממשיך ללחוש לנו "אני חייב ריגוש", "דופמין" ככה אוהבים לקרוא לו, כאילו הוא היצר הרע שדורש מאיתנו לעצור הכל ולתת לו ריגוש. חזרה לאיזון - לוקח למוח האנושי זמן להתרגל חזרה לשגרה מאוזנת ובריאה. אם אתם חווים תחושות מסוג זה אתם ודאי לא היחידים. נסו לייצר לעצמכם כמה עוגנים בלו"ז השוטף, דברים שעשויים לעזור לכם להתקדם הלאה ולחזור לאיזון לאט-לאט. עוגנים - 1. ייצור דופמין טבעי: פעילות גופנית עצימה או פעילות שדורשת נוכחות (פיסול, בישול, אמנות) מסייעות לאתחל את מערכת התגמול במוח. 2. פינה של משמעות: מחויבות קטנה וקבועה, כמו התנדבות בקהילה או עזרה למבוגרים, מעוררת במוח תחושת ערך עצמי וקשר אנושי המהווים משקל נגד להתמכרות. 3. סדר יום קבוע: לא להימרח במיטה, לאכול ארוחות מסודרות ולקרוא ספר. הרגלת המוח לסדר ורוגע מפחיתה את הסטרס הכרוני שדוחף לחיפוש ריגושים. אם אתם חשים שאתם לא מסוגלים להתמודד לבד, תעשו לעצמכם טובה ותפנו לגורם מקצועי שמתמחה בבריאות הנפש! אני יכול להעיד על עצמי שזה הדבר הכי חשוב שנתתי לעצמי בתקופה האחרונה.