הבת שלי בכיתה א’. היא קוראת עברית שוטפת, מתקנת אותי כשאני טועה, ומכירה מושגים שאני עדיין מנסה להבין. אני יודעת לקרוא עברית, ואפילו סיימתי תואר ראשון ושני בעברית, אבל אל תשאלו אותי מה זה ניקוד או איך משחקים טאקי. יש גבול לאינטגרציה. כשאני מקריאה לה סיפור, היא צוחקת ואומרת: "אמא, יש לך קול מוזר בעברית". ובפעם הראשונה שהיא קראה לי "אמא" בעברית, זה בכלל לא היה נשמע לי אמיתי. כאילו מישהו דיבב את הילדה שלי. ביום הראשון בגן העירייה לא הבאתי קופסה. הבאתי חבילת עוגיות. עוגיות חמאה מצוינות. כאלה שהיינו אוכלים בעשר בהפסקה, כאלה שגדלתי עליהן ובאופן מפתיע יצאתי די בסדר בחיים. בערב קיבלתי שיחת "נו-נו-נו" מהגננת, שהסבירה לי שזה לא בריא ושצריך להביא קופסה עם ארוחת בוקר מאוזנת. עם כל מה שיש לי לעשות על הבוקר, צריך להוסיף גם הכנת קופסה? והמבטא, שהוא ואני זו כנראה חתונה קתולית. אפשר ללמוד, להתאמן, להשקיע, והוא לא נעלם. מספיק לומר "שלום" לנהג מונית, וכבר מגיעה השאלה אם אני גרה בנתניה, ואחריה המשפט הקבוע: "C’est pas possible" באמת? מכל המשפטים בעולם? זה אולי נשמע שולי, אבל שם בדיוק יושב הפער. בהורות של עולים, הדברים הקטנים הם הסיפור: שיחה עם גננת, ישיבת הורים, הבנה של קודים לא כתובים. הילד מתקדם מהר, לפעמים מהר מדי. הוא מבין את השפה, את הכללים, את הניואנסים. לא פעם הוא הופך למתווך התרבותי של ההורה שלו. הילדים שלי חיים בדו-תרבותיות, גם אם לא קוראים לזה כך. בבית התרבות צרפתית: השירים, הסרטים, הספרים, האוכל, השפה. מחוץ לבית הישראליות יוצאת החוצה במלואה. המעבר הזה טבעי להם. לי פחות. ככה נראית הורות של עולים חדשים לילדים שנולדו כאן: לא משבר אחד גדול, אלא רצף של רגעים קטנים שבהם מתברר שהילדים כבר לגמרי ישראלים, וההורים עדיין מתרגמים ולעיתים אפילו מבקשים עזרה מהילדים. ובכל זאת, כמעט לא מדברים על זה. השיח הציבורי אוהב לדבר על דו-תרבותיות של ילדים, על העושר, היתרון והרב-לשוניות, אבל שוכחים את ההורים. אלה שמצופים להיות "מסודרים" כי עברו כבר כמה שנים בארץ, אבל ההורות שלהם מתחילה דווקא עכשיו והיא תהליך מתמשך. היא מתרחשת בגן, בבית הספר, מול הורים אחרים, ובאלף החלטות קטנות שאין להן חוברת הדרכה. לא דרמה גדולה, אלא חיים יומיומיים שבהם הילדים כבר מרגישים בבית כאן, וההורים לומדים את המקום הזה יחד איתם, בגאווה ובאהבה.