הספר מכיל כ-250 עמודים וכולל תקציר, מבוא, שבעה פרקים, סיכום, נספחים (גם באנגלית) וביבליוגרפיה. על הכריכה הקדמית שובצו דמויות של מסתערבים על-רקע ישימון מדברי. המחבר אף ערך את הספר והשתמש בתמונות שנתנו "מעמותת הפלמ"ח" ומקורות נוספים. עקרון הקדיש את הספר למשפחתו והוסיף פסוק המדבר על הכרת הטובה שחש המחבר לפעולותיהם של "המסתערבים" באשר הם. בכריכה האחורית ניתנו כמה פסקאות על עבודותיו האקדמיות של החוקר עקרון, על "המסתערבים" ופרטים על מסלול חייו. אז כפי שאמרנו: בכריכה האחורית ניתנו כמה פסקאות על תוכן הספר וכן כמה מילים על המחבר ד"ר ישע קרן. נעזר אם כן בהסבר החוקר: "מחלקות המסתערבים שפעלו בשנים 1941 - 1964 השיגו הישגים רבים בתחום המודיעיני, האסופי והמבצעי. הם פעלו בתחומי הארץ ועל אדמות האויב בארצות ערב". כמו-כן מוסיף החוקר כי הספר מכיל בחינה מחודשת של תהליך הזהות הכפולה על-רקע ההתרחשויות והאירועים הביטחוניים בארץ ומחוצה לה. המסתערבים שחיו בכפרים ובעיירות בארצות האסלם, התחתנו והולידו ילדים וכשפורקה היחידה, הם עמדו בפני דילמות נוקבות ובפני טרגדיות משפחתיות. עוד נאמר שם כי ד"ר יהושע עקרון, חבר קיבוץ משמר העמק מקדיש את זמנו להנחלת ערכי הפלמ"ח לדור הצעיר ולצה"ל. הספר שנסקור עתה, מבוסס על עבודת "הפוסט דוקטורט" שלו שעשה ד"ר עקרון באוניברסיטת בר-אילן.

בשנת 1941, עם הקמת הפלמ"ח, הוגבר שיתוף הפעולה עם הבריטים כנגד הגרמנים ומתנדבים מארץ-ישראל גויסו למשימות שונות. אחת מהן הייתה לדוגמה - סיוע לבריטים לפגוע בבתי הזיקוק בטריפולי על-מנת לשבש את מערך הדלק הגרמני. "המסתערב" יוסף קוסטיקה הכין שרטוטים של מאגרי הנפט ובתי הזיקוק לטובת פעילות צבאית בריטית שם. בהמשך הבריטים חדלו לתמוך ביחידת "המסתערבים" והיחידה פורקה. הניסיון הקצר שנצבר שימש אבן יסוד ליחידות שהוקמו לאחר מכן. החוקר עקרון מבקר את החלטת בריטניה להפסיק לממן פעילות "מסתערבים" בטענה שהם לא משרתים אינטרסים בריטיים במזרח התיכון ואף האשים אותם ברצונם להפוך את יחידת "המסתערבים" "לבשר תותחים בשירות האינטרסים הבריטיים" שעלולים היו לסבך את היישוב בארץ. המניעים להקמת יחידות "המסתערבים" ושיתוף הפעולה הצבאי עם הבריטי החל כבר בשנת 1936 וגבר בימי מלחמת העולם השנייה. כישלונות הבריטים במזרח התיכון כנגד הצלחת הכוחות האיטלקיים חיזקו את דרישת היישוב היהודי בארץ לסייע לבריטים בהעברת ידיעות וגם בחיזוק הפלמ"ח. המלחמה קרבה לפלשתינה שוב. בספטמבר 1939 נרשמו 136 אלף יהודים לשירות לאומי, מהם תשעים אלף גברים ו- ארבעים ושישה אלף נשים. 6,000 יהודים כבר שירתו בצבא הבריטי במזרח-התיכון. מכל אלה ניתן היה לגייס יחידת "מסתערבים". הבריטים הבינו את חשיבות הפעלת היחידה אך חששו מפגיעה ביחסיהם עם מדינות ערב. לכן הנושא היה "תקוע". סכנת הפלישה הגרמנית לארץ גברה וראובן זסלני הציע למשה שרת להקים ארגון דומה ל"מסתערבים" בארץ כדי להתכונן לקראת פלישה גרמנית-איטלקית. המסתערבים הקפידו לשמור בדרך כלל על מרחק מהבריטים אך יגאל אלון שביקש תמיכה צבאית וכספית, הראה להם בכפר דומר ליד דמשק את התערותם של "המסתערבים" בעבודה ובחברה בכפר. מדובר היה בקוצי ירושלמי, שלמה יעקובסון ויצחק לוי. על-פי מכתב שמצא ותירגם ד"ר עקרון מתברר שהמפקד הראשון הבריטי של המסתערבים, ניקולס האמונד, היה אוהד הרעיון הציוני וכונה "ויינגט השני". "המסתערבים" סירבו לקבל את הנחיות המחלקה המדינית של הסוכנות ומסרו דין וחשבון ישירות לברל כצנלסון, דוד בן-גוריון ויצחק טבנקין. הבריטים לא היו מרוצים מהעובדה "שהמסתערבים" ביקשו לפעול כיחידה עצמאית ללא סימנים של הצבא הבריטי ואחר כשלון הגרמנים באל-עלמין, החלו הבריטים לחפש דרכים אחרות להשגת מידע על הצבא הגרמני-איטלקי על-ידי הקמת יחידות "מסתערבים" במדינות אחרות.

בפרק זה משתדל החוקר להוכיח כי כדי להצטרף למחלקת "המסתערבים" ולפעול לבד באזור דמשק או אזור אחר לא נדרש רק מראה חיצוני, שפה ערבית בעלת ניב מקומי, שפם ותעודת זהות מזויפת, אלא נדרש לוחם מיומן, שידע לתפעל את כלי הנשק של שנת 1941, ידע לאתר מטרות ולדווח עליהן באנגלית ובעברית בקודים מתאימים ושיהיה בעל הכרה ציונית-מעמדית ("טהור בעל הכרה") שאפיינה את הפלמ"ח בראשית שנות הארבעים. קציני הפלמ"ח עברו במושבים הוותיקים ובקיבוצים וחיפשו שם את המועמדים המתאימים. הפלמ"ח הבין שהבריטים שנתנו חסותם למחלקה לא חיפשו "מרגלים מקצועיים" אלא אנשים יהודים-ישראלים המסורים לרעיון הציוני ומוכנים למסור נפשם לטובת הצבא הבריטי העומד לפלוש לסוריה במלחמה כנגד הגרמנים.

בחמישים העמודים הבאים מספר לנו ד"ר עקרון, בפרטי פרטים על אופי ההכשרה והכנת "המסתערב" לקראת תפקידו וזאת בנקודות ההכשרה השונות בארץ-ישראל. בפרק זה מסתמך עקרון על ספריהם של ירוחם כהן, "איך בסוריה צעד הפלמ"ח", משה עדקי "באש נצורה", רזיאל ממט, "שלום על הרובים, חיימק'ה לבקוב", יגאל אלון, "קשת לוחמים", רבקה מגן, "לוחמים מספרים", גמליאל כהן, "המסתערבים" הראשונים" וספר הפלמ"ח. בקיץ 1941 נפתח בתל אביב קורס להכשרת שליחים ולוחמים לפעולות חבלה ומודיעין. במקביל הוזמנו ילידי דמשק ללמד את "המסתערבים" לעתיד את ההיגוי הנכון בערבית וכן אזרחים בני המקום שעלו ארצה וחזרו וסיפרו בקורס על המנטליות והסביבה הגאוגרפית של מחוז דמשק. עקרון מציג את המסמך שהוגש לראשי הפלמ"ח בשלהי 1941 שבו הצעה לחלק את סוריה לארבעה מחוזות עם מפקד וכל מפקד-"מסתערב" יקבל מחלקה. במאי וביוני, קרוב לפלישת בריטניה, הוחדרו "מסתערבים" שצוידו במכשירי קשר ונעשה ניסיון להעברת מסרים מדמשק וסביבתה למטה הפלמ"ח. עקרון אף מצטט את שש המסקנות שהכין יגאל אלון באוגוסט 1941 לגבי המשך עבודת "המסתערבים". הוא הכין מסמך זה לאחר ביקורו אצל "המסתערבים" וזאת כבר לאחר פלישת בעלות הברית לסוריה וללבנון. שתי המסקנות העיקריות היו כי יש לתת "למסתערב" עגלת חמור דו-גלגלית וכן לתת "למסתערב" המחזיק מכשיר קשר, חלקת אדמה בצמוד לבית עליה יגדלו בעלי חיים לצורך הסוואה. בראשית ספטמבר 1941 הוחדרו 12 "מסתערבים" בוגרי הקורס ללבנון. ד"ר עקרון כותב בפסקאות הבאות על שלבי התערותם של "המסתערבים" בחיי הקהילות ומאמציהם לחיות בפשטות ובצניעות מבלי למשוך תשומת לב תוך כדי התעקשות להשגת תעודות זהות בסיוע הבריטים. בינואר 1942 מונה יגאל אלון למפקד המחלקה הסורית החדיר "במסתערבים" את הגישה שאמנם עיקר המאמץ הצבאי כרגע הוא בחזית המערבית אך גם סוריה ולבנון הם תחומים חשובים לצבא הבריטי ולכן יש להביא משם את מירב האינפורמציה. בשלהי 1942 גיבש אלון תוכנית רחבה לסוריה וללבנון שהיו בה חמישה סעיפים והראשון פתח: "להחדיר לסוריה וללבנון עשרות בחורים ובחורות מחופשים לבני המקום... להכין חבלות בכבישים, במסילות הברזל, בכלי השיט, בצינור הנפט לטריפולי, ובבתי הזיקוק.." במקביל הוקמה "המחלקה הערבית" בארץ. יגאל אלון הטיל על ירוחם כהן להקים את המחלקה והלה פיקד עליה עד שנת 1945. לאחר מכן עד הקמת המדינה פיקדו עליה צ' ספקטור, ש' ביבר, ד' אגמון וש' גוטמן. גם כאן, מצטט החוקר עקרון מזיכרונות הראשונים. המחלקה הערבית של הפלמ"ח נקראה "השחר" רמז "לשחורים", בני הארץ למשפחות יוצאי סוריה-עירק. בשנ ת 1946, הועברו חברי "השחר" לקיבוץ עין-החורש אולם שם, עקב יריבות פוליטית (מפ"ם נגד אחדות העבודה) וחשש כי "השחורים" יחזרו אחרי בנות המשק, פוזרה המחלקה ובעיקר הבנות בקיבוצים שכנים. ביולי 1947 הופץ בין המפקדים "והמסתערבים" דף שכונה "הכנה לקראת דיון" שבו נמנו עשרה נושאים לדיון והחשובים ביניהם היו: חשיבות הגורם העדתי בעת בחירת "מסתערב"; האם לאשכנזים יש סיכוי להצליח; ארץ המוצא - יתרון או חסרון?; הכדאיות של הכשרת נוער מהגולה; האם עדיף רווקים או נשואים?; במספר הרצוי של שנות השירות; מקצועות הכיסוי הרצויים; מדרכים להתמודדות עם הבדידות; האפשרות לנישואין עם מוסלמיות; האפשרות של התאסלמות גמורה? שמעון סומך, שהיה דמות מרכזית בבית הספר לריגול שהוקם "באלונים", נתן את הטון בתשובותיו עליהן מפרט ד"ר עקרון בהערת השוליים. עקרון מדגיש בפרק זה את מאמציהם של ראשי המחלקה הסורית ויחידת "השחר". טענתו היא שעל אף שהשגת מטרותיהם הייתה קשורה בזיוף, בשקר, בהתחזות ובגניבה - "המסתערבים" שמרו על רמה מוסרית פנימית גבוהה, נאמנות פוליטית למדינה, ערבות הדדית מוחלטת וציות מוחלט למפקדים הבכירים "בהגנה" ובפלמ"ח. מבחינתם, המפעילים בארץ, הם הם המבטאים את ציפיות הציבור החלוצי-ציוני-שמאלי-סוציאליסטי בארץ ישראל עד הקמת המדינה.

את הפרק השני הקדיש החוקר לתיאור התלאות והקשיים של "המסתערבים" הצעירים שמתוך הכרח, נענו לחיזורי הבנות של המשפחות אצלן הם התגוררו. יותר מכך, הן נאלצו להתארס ואף להתחתן. בארץ ידעו יגאל אלון וירוחם כהן על המצב הרגשי הקשה ובמיוחד כאשר כמה צעירים אף התאהבו באמת "בערביות ששודכו להן" ואף קיימו יחסים שהובילו ללידות. ברור שבמצבים אלה, היה על "המסתערבים" להישמר כפל כפליים פן יחשפו וחלקם אף הוחזרו לארץ, חלקם הועברו מסוריה ללבנון וחלקם קיבלו את האישור להמשיך ביצירת התמונה המזויפת של משפחה מוסלמית. באמצעות הבריטים ניתן להם במקרי חירום, להתגייס בהסתר לצבא הבריטי ולהעלם "למשימות מיוחדות". בפרק זה התבסס ד"ר עקרון על חיים גורי, מתי פרידמן, זיכרונות אסתר ימיני, רשימות ריקה עמליה לאה ממוזאון הפלמ"ח, ראיון אישי עם יעקובה כהן, עליזה כהן ועוד. מפקדת יחידת "השחר" צריכה הייתה להתמודד עם מצבים רגשיים מסובכים כמו למשל: הצעות שידוכין של משפחות שרצו לחתן את בנותיהן, עריכת חתונה המונית, תקופת בילוי ורומנטיקה ובכמה מקרים אף הולדת תינוקות. ב"שחר" הבינו שאין זה מוסרי ולכן ריכזו את המשפחות שנולדו בהן ילדים בפריס, ושם גילו להם את הסוד. הנשים קיבלו זאת בתדהמה והמתח הבין אישי גאה. בשלהי שנות הארבעים החלו לפקפק ביעילות שיטה זו אך דווקא שמריה גוטמן תמך בנישואים עם מוסלמיות כדרך ריגול טובה להשגת ידיעות. לאחר מלחמת ששת הימים חזרו הנשים עם הילדים ומדינת ישראל הבטיחה להן גיור, קצבאות ותמיכה לאורך כל החיים. הילדים בני 5 - 6 גודלו כיהודים אם כי רבים נשאו לאורך זמן את טראומת הזהות הכפולה. נעבור מכאן לפרק חשוב החושף את העשייה החשובה בתחום שאילו נשלחו "המסתערבים" - פגיעה בקווי האויב והשגת ידיעות.

ישראל בן יהודה (עבדו) מונה לפקד על חוליה בת ארבעה אנשים שיצאה לדמשק על-מנת להביא נתונים על בתי הזיקוק כך שאפשר יהיה לפוצצם בסירה המגיעה מהים. החוליה התחפשה לדמשקאים ול'צרקסים. המשימה בוטלה בסופו של דבר בשל מחסור בחומר נפץ. בלבנון הושתל שלמה סאלח שנשא מזוודה כבדה מלאה חלקי נשק. ביוני 1941 (לאחר פלישת בנות הברית לסוריה ולבנון) הוטלו על חוליית עבדו על-ידי הבריטים משימות נוספות: חיסול טייסים גרמנים, חיסול מטוסים בשדה התעופה הצבאי בעיר, חבלה במתקני חברת החשמל, ברכבת, בקסרקטין ובכל מטרה צבאית אחרת. המשימה שהוטלה עליהם לחסל את המופתי אף היא בוטלה לאחר שהאחרון טס במפתיע לטורקיה. לאחר סכסוך עם הבריטים הוחזרו 12 מסתערבים לארץ והוצבו בפורט סעיד במטרה להתאמן הצמדת מוקשים לצוללות הגרמנים. גם מבצעים אלה לא יצאו לפועל. בקטע זה מבליט החוקר את העובדה שהבריטים הטילו על המסתערבים משימות מבצעיות שסיכנו את חיי אנשי "השחר" וסירבו לקבל את דבקותם של "המסתערבים" ברעיונות ציוניים-סוציאליסטיים. הבריטים מדדו את פעילותם בערכים כספיים-אסטרטגיים ומוכנים היו לשלם עבורם אך עבדו וחבריו סירבו לקחת כסף בטענה שהם פועלים למען רעיון הקמת מדינה יהודית, ללחימה בנאצים ולמען העם היהודי.

לאחר הפלישה הבריטית החלו המסתערבים לסייע בעלייה בלתי חוקית של יהודים מסוריה ומלבנון לישראל. המסתערבים הכינו מסלולי בריחה וכן דאגו להעביר את הגבול ולשלוח את העולים לקיבוצי הצפון. כך למשל בשנים 1944 - 1945 עלו לארץ כ-1'400 ילדים ובני נוער ומעט מבוגרים מתוך הקהילה היהודית בדמשק. גיל הילדים נע בין 7 - 16 ורובם באו ללא הוריהם. באוקטובר 1947 שבו המסתערבים לתפקידם, כלומר אספקת ידיעות על כוחות סורים-לבנוניים גדולים ברמת הגולן. בשלב זה הוחל בתרגול המסתערבים לחדירות עמוקות למדינות ערב של 3 - 4 ימים והם עמדו בהצלחה במשימה. התחושה של בן-גוריון וגם בפלמ"ח הייתה שמלחמה אכן מתקרבת. "המסתערבים" מהפלמ"ח, היחידה הסורית ומחלקת "השחר" נתבעו ליותר ויותר מאמצים להשגת ידיעות טרם קרב. בן-גוריון שתמך ביגאל אלון כתב ביומנו על דברי אלון כך: "גם לסייר עכשיו קשה מאוד. מקודם הספיקו שני אנשים, אבל עכשיו פלוגה לא תעשה זאת. רק "המסתערבים" יכולים לעשות זאת, והם מעטים. ביוני 1948, במבצע "זרזיר" הוטל על "המסתערבים" להתחיל בחיסול מנהיגים ומפקדים בצבאות ערב. התוכניות לא יצאו לפועל משיקולים מדיניים. באפריל 1948 החלה בריחה המונית של ערביי חיפה והמסתערבים קיבלו הוראות להגיע לערים המרכזיות בגדה ובירדן ולעקוב אחר ההתפתחויות. בשנים 1946 - 1948 התרחשה פעילות מסתערבים" בארץ-ישראל והחוקר עומד על נסיבותיה. הם פעלו גם נגד הבריטים וגם נגד הכנופיות הערביות. החלטת החלוקה באו"ם ב-1947 חייבה את "המסתערבים" לחדור לאזורים שאמורים היו להימסר לערבים ולבצע שם את פעילותם. החוקר עקרון מציג שישה עקרונות שנועדו להכווין את פעילות "המסתערבים", מנובמבר עד מאי 1948. בין היתר חדר יעקובה כהן לישיבת פעילי "קופת האומה" (סנדוק אל אומה) והביא משם רשימה מפורטת של כל הנכבדים שהשתתפו שם. רשימה זו סייעה להוראות "למסתערבים" לפגוע בחלק מהאישים שהשתתפו בכינוס. בנגב למשל הומלץ לחסל את עבד אללה אבו סתה. לפי חשבונו של החוקר רק כ-15 מסתערבים סייעו לכוחות ההגנה בחודשים הראשונים טרם המלחמה וקצת לאחריה. לדעתו, הסיבה למספר הנמוך אינה בשל מאבקים פוליטיים בין הפלמ"ח לבן-גוריון אלא מחסור במדריכים ושטחי אימון גלויים בתקופה בה הבריטים עקבו אחר היישוב היהודי וחשדנות הכנופיות והאישים הערביים הפוליטיים שדרשו תגובות חריפות (רצח, חיסול, הגליה) של חשודים יהודים.

בפרק הבא עומד החוקר על הקמת יחידת מסתערבים חדשה בשנת 1952 כחלק מהחשש שהסיבוב הבא עם מדינות ערב לא רחוק. פיקח על הקמתה - איסר הראל שהיה ממונה אז על "המוסד" וה"ש.ב." במידה רבה גם בשנות החמישים התלבטו "המסתערבים" בבעיות שקודמיהם התלבטו: האם להתארס, האם להתחתן והאם להביא ילדים עם צעירה מוסלמית מכפרי הערבים שבראשם הועמד מושל צבאי יהודי. בסיכום קובע החוקר כי "המסתערבים" היו חייבים להיות בעלי מידות תרומיות ובנוסף, תכונות כמו אומץ לב, גמישות מחשבתית, סתגלנות, יכולת עבודה בלחץ, סבלנות, קור-רוח, שינון של ידע רב בנושאים הקשורים למנהגים, תרבות ודת האסלם, רעות, יכולת לחיות בבדידות, להכיר את להגיה השונים של הערבית, להכיר את השירה והספרות הערבית, של האסלם והנצרות, והעיקר לדעת "לשחק אותה" ערבי בלי לעורר שמץ של חשד שהם אינם ערבים. כדי לאושש את דבריו מצטט החוקר את דברי חיים חפר המצויים באתר ההנצחה ונאמרו במאי 1987. הקטע ארוך ולכן נביא קטע קטן בלבד: " ...והם הלוחמים הראשונים שבין הראשונים ותמיד "אנחנו הפלמ"ח"....הערצנו אותם, תמיד נזכור זאת לעד ולא נשכח שהמזרחים האלה היו ויהיו בשבילנו תמיד - כותל המזרח". מילים שלי: מקווה שהצגתי כראוי את עמדת החוקר, כולל מספר הערות שלי לאורך "הפוסט". מפאת קוצר היריעה, לא נכללו בסקירתי הסיפורים האישיים הרבים והמרתקים שהביא החוקר מספרי הזיכרונות של "המסתערבים" שפרסמו כבר בעבר. זאת ימצא הקורא בכוחות עצמו.

המחבר מגיש רשימה ביבליוגרפית ארוכה, כולל רשימת המוזאונים בהם מצא מסמכים. בנוסף, פירט החוקר 12 מסמכים בריטיים, מהארכיון הבריטי, כתובים באנגלית ואשר תורגמו לעברית, המוכיחים את מערובתם של הבריטים בפעילות "המסתערבים" שראו בהם כוח המשרת את האינטרסים שלהם במזרח התיכון. מעניין וחשוב במיוחד הוא נספח מהארכיון הבריטי, מיום 14 לנובמבר 1942 המפרט את יחסם החיובי של הבריטים ל"מסתערבים" וחשיבותם במערכה הכוללת ואת הארגון מחדש שלהם בסוריה ולבנון. (ראה, עמ' 236) הספר מומלץ מאוד לקריאה על-אף שהסיפורים האישיים כבר פורסמו בעבר אך מספק זווית חדשה על המאבקים בהנהגת היישוב על המשימות שנועדו "למסתערבים" (יגאל אלון מהקיבוץ המאוחד מול מנהיג מפא"י וראש הממשלה בהמשך, בן-גוריון), על המחלוקת בצורך לשיתוף פעולה עם הבריטים בנושא זה, ועל גורלם האישי של עשרות המסתערבים שחיו בבדידות בארצות האסלם השכנות ודבקו במטרה באומץ לב ובמסירות בלתי רגילה.