ראשי מערכת המשפט אוהבים לדבר הרבה על "עצמאות" מערכת המשפט. וזה אכן ערך חשוב. אבל "עצמאות" אין פירושה הפקרות או כוח בלתי מוגבל להחליט כל החלטה שהיא. מוזר שצריך להזכיר, אבל גם מערכת המשפט עצמה כפופה לחוק - כלומר, כפופה לכנסת, שהיא בית הנבחרים של המדינה, בה יושבים 120 הנציגים הנבחרים של הריבון - הוא העם, כלומר - אנחנו. ו"עצמאות" מערכת המשפט אין פירושה, כמובן, שהשופטים אינם כפופים לחוק, אלא שהם כפופים רק לחוק. כלומר, הם לא צריכים לכפוף ראשם בפני נושאי משרות פוליטיים או שיקולים פוליטיים. אבל מובן מאליו שהם צריכים לכפוף ראשם בפני החוק: "בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין" - כך מורה אותנו סעיף 2 לחוק יסוד: השפיטה, שמבטא בצורה מדויקת ומזוקקת את כל מה שכתבתי עד כאן. ועכשיו מה קרה? בא בית המשפט העליון וקבע: גם פסקי דין של בית המשפט העליון הם דין! ובכך, כמובן, שמט את הקרקע מתחת לכל העיקרון האלמנטרי של כפיפות השופטים לדין. כי "מרות" פירושה כפיפות לגוף חיצוני, ואם גוף מסוים נתון למרותו של "הדין", אבל הוא חופשי לקבוע מהו "הדין" - הרי שהגוף הזה לא כפוף בעצם לשום דבר, והוא חופשי לעשות כאוות נפשו. וזו אולי תוצאה שהיא לרוחם של כמה מהשופטים ותומכיהם, אבל בלתי מתקבלת על הדעת מכל בחינה דמוקרטית שהיא. הקביעה הבלתי-מסויגת לפיה פסקי הדין של בית המשפט העליון גם הם "דין", מנוגדת אפוא גם להיגיון הדמוקרטי האלמנטרי - שלא סובל מערכת משפט חסרת גבולות, גם למובן המקורי של עצמאות מערכת המשפט, וגם ללשון החוק המפורשת. אמנם, פעמים רבות החוק עצמו לא מפורש מספיק וצריך לפרשו באמצעות פסקי דין. כך למשל, חוזה יש לקיים "בתום לב". מהו תום לב? יבוא בית המשפט ויפרש. הפרשנות אכן תהפוך לחלק מהדין, והלכות שנפסקות בבית המשפט העליון - מחייבות את שאר בתי המשפט. אך גם את כל זה צריך להבין בתוך המסגרת הכללית של כפיפות הרשות השופטת לדין - כלומר למחוקק ולריבון. לרשות השופטת יש תפקיד בהשלמת הדין, בפירושו וביציקת תוכן למושגים עמומים שבו, אך מכך אין להבין שהיא יכולה לצפצף על החוק לגמרי. מכל האמור נובע שאם בית המשפט העליון יתן פסק דין שמנוגד באופן מפורש לחוק, ובמיוחד כאשר פסק דין כזה יפר לא רק את עקרון היסוד של שלטון החוק ברשות השופטת, אלא גם עקרונות בסיסיים אחרים של הדמוקרטיה, כגון הפרדת הרשויות - כמו למשל פסק דין שיורה לראש הממשלה לפטר שר שלא לפי העילות שקבועות בחוק יסוד: הממשלה, בניגוד מפורש גם לחוק וגם לסמכותו הרחבה של ראש הממשלה לקבוע את הרכב הממשלה, או פסק דין שיורה לממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית, בניגוד מפורש ללשון החוק שמותירה את סמכות ההחלטה בעניין לממשלה - פסק דין כזה יהיה לא לגיטימי מבחינת עקרונות היסוד של הדמוקרטיה, שלטון החוק והפרדת הרשויות. השאלה אם הממשלה תצטרך לציית לפסקי דין כאלה היא שאלה מורכבת, אבל כדאי מאוד ששופטי בית המשפט העליון יזכרו את כפיפותם הבסיסית, על-פי החוק המפורש ועל-פי ההיגיון האלמנטרי - לדין, ולא יעמידו את המערכת השלטונית ואת החברה הישראלית כולה בפני אתגרים שנובעים מפסקי דין פורעי חוק ופורעי סדרי משטר בסיסיים.