"החל משפטו של ראש השב"כ". כותרת זו, כך על-פי פרסומים כיכבה בכותרות העיתונים בימים שלאחר הקמת המדינה. משפטו של איסר בארי, או כפי שכונה "איסר הגדול", ראש השב"כ (השב"כ נקרא ש"י לפני קום המדינה), החל ב-17 באוקטובר 1949. שלושה חודשים בלבד לאחר הסכם שביתת הנשק האחרון שחתם את המלחמה. למשפט פלילי זה קדמו אירועי מלחמת העצמאות של המדינה שרק הוקמה. ירושלים הופצצה בידי הירדנים בדיוק מדאיג, והתעורר חשד מבוסס למדי כי נקודות אסטרטגיות הודלפו. חודש וחצי לאחר שפרצה מלחמת העצמאות, הגיע לראש השב"כ (ש"י דאז), איסר בארי, מידע שלפיו יהודי לכאורה בגד. אותו יהודי היה עובד חברת החשמל הירושלמית בדרגת סרן, ושמו היה מאיר טוביאנסקי. לבקשת בארי הוציא תת-אלוף ד"ר אברהם גורלי, ראש השירות המשפטי של ההגנה, צו מעצר. טוביאנסקי נעצר ב-30 ביוני 1948, ולאחר שלוש שעות בלבד כבר עמד מול כיתת היורים. כיתת היורים עמדה דרוכה. מאיר טוביאנסקי נקשר, דרגותיו נקרעו, כפי שנעשה במיטב סרטי הקולנוע. הוא הואשם בבגידה. לימים סופר כי מילותיו האחרונות היו, "אבל מה עשיתי". עוד מסופר כי, כאשר ביקשו לכסות את עיניו, ביקש טוביאנסקי שירו בו מבלי לכסותן. כך, בעיניים פקוחות מול כיתת היורים, ביקש להישיר מבטו אל יוריו. הוא האמין בכל ליבו כי הוא חף מפשע. משפט השדה נשמר בסוד. כיתת היורים ירתה בו יחדיו, אך הוא לא מת מיד. לפי עדויות שונות, היה עוד צורך בפעולה נוספת כדי להביא למותו. מדינת ישראל הייתה אז בת שבועות, צה"ל היה בראשית דרכו, והחשש מבגידה מבית היה מוחשי לא פחות מן האויב שמעבר לחזית. בתוך דקות הסתיים הכול. אדם שתרם כ-22 שנים בשירות "ההגנה" הוצא להורג. לכאורה, סיפור סגור. אך לטוביאנסקי הייתה אישה וילד שהותיר עם מותו. האלמנה לא ידעה מנוח. אשתו של טוביאנסקי כתבה לדוד בן-גוריון והביעה את עמדתה כי בעלה לא בגד. היא הכירה את בעלה. היא ידעה שהיה חף מפשע. בעקבות מכתבה וגם בעקבות פרשיות נוספות שצצו סביב "איסר הגדול", מינה בן-גוריון את הפרקליט הצבאי הראשי הראשון, עו"ד אהרן חטר ישי, לחקור את הפרשה של טוביאנסקי. הייתה זו מטלה חריגה וקשה במיוחד, חקירתו של ראש השב"כ הראשון, מי שנתפס אז כאחד האנשים החזקים במדינה. המדינה הייתה בעיצומה של מלחמה על קיומה, וטוביאנסקי כבר איננו. בנסיבות כאלה, ניתן לשער כי רבים היו בוחרים להימנע מעיסוק מחודש בפרשה. לא כך בחר לעשות עו"ד אהרן חטר ישי.

משקל כבד

מן החומר שעמד בפני עו"ד חטר ישי עלה כי, טוביאנסקי אכן הציג מסמך שכלל נקודות רגישות להפצצה, ועשה זאת בגלוי בנוכחות עד, אולם מבלי שנמצא כי כלל היה מודע להשלכות האפשריות של מעשיו. אז, עם קום המדינה, המונח בגידה נשא משקל כבד במיוחד. עם זאת, כל מי שהכיר את טוביאנסקי היה מודע לפעילותו רבת השנים בשורות ההגנה. במשך 22 שנים שירת כחבר נאמן. גם עברו במאורעות תרפ"ט בחיפה, עת שירת במשטרת המנדט ולאחר מכן, הצביע על נאמנות רבה למדינה ולערכים שורשיים. כאן מתחיל סיפור גבורתו של הפצ"ר הראשון של צה"ל. עו"ד אהרן חטר ישי. הוא לא בחן את השאלה מה נוח למערכת, אלא מה נכון מבחינה משפטית. הוא בדק את החומר לעומקו, לרבות פרטים שנראו לאחרים מאוד שוליים. הוא הפך כל אבן וגבה עדויות מפורטות מכל העדים שנכחו. מסקנתו הייתה נחרצת, אף שטוביאנסקי אכן העביר מסמך, לא הוכחה כל כוונה מצידו לבגוד. במשפט הפלילי, בוודאי בעבירת בגידה, אין די במעשה, נדרש גם יסוד נפשי. יסוד כזה כלל לא נמצא. על כף המאזניים, עמדה תרומתו הרבה של טוביאנסקי לשורות ההגנה של הישוב היהודי בארץ ישראל. טוביאנסקי כאמור ברגעיו האחרונים, הביע בקשה, לעמוד מול כיתת היורים בעיניים פקוחות. ההחלטה לזכות אדם שכבר הוצא להורג הייתה חריגה מאוד מטבעה ואף נשאה עימה סיכון אישי ומקצועי למי שקיבל אותה. החלטה כזו נגד המערכת שרק הוקמה אולי תפגע בקידומו. הדילמה שנחתה על שולחנו של עו"ד חטר ישי הייתה רבה. משמעותה הייתה הכרה בכשל חמור של מערכת צעירה והכתמתה לדורות. כן גם עימות עם מי שהחזיק אז בסמכות ביטחונית רחבה, איסר בארי. עו"ד אהרן חטר ישי לא הסתפק בקביעה עקרונית. מסקנותיו המשפטיות האמיצות הובאו לידיעת הדרג המדיני והמשפטי, והובילו להעמדתו של בארי לדין על-ידי היועץ המשפטי לממשלה באישורו של דוד בן-גוריון. פרשה זו סימנה, כך נדמה, קו יסוד חשוב. הפרקליטות הצבאית איננה אמורה לשמש גוף המגן על המערכת בכל מחיר, אלא גוף שתפקידו לחתור לחקר האמת, גם כאשר הדבר אינו נוח או פוגע בתדמית. נשמע מוכר. מכאן עולה השוואה המתבקשת בין אז להיום. אז, ללא תקשורת רציפה וללא רשתות חברתיות, נמצא פרקליט צבאי אשר היה נכון לומר כי נפלה טעות קשה וכי יהודי חף מפשע הוצא להורג. היום, בפרשת שדה תימן, על-פי פרסומים שונים, נוצר הרושם כי עוד בטרם הושלם בירור עובדתי מלא, כבר נוהל שיח ציבורי נרחב שכלל קביעות, הדלפות ופרסומים חלקיים. נדמה כי נוהל נרטיב ציבורי עוד לפני ניהול הליך ממצה.

ענווה

האירוניה בולטת. אז, בהיעדר יסוד נפשי ומודעות למעשיו של טוביאנסקי, בחר הפצ"ר הראשון באומץ לב בזיכוי ובטיהור שמו של מי שכבר הוצא להורג בחטף. השלכות החלטתו הניבו הליך פלילי נגד הבכיר הביטחוני מס אחד. כיום, כאשר שאלות עובדתיות עדיין שנויות במחלוקת, מתעורר לעיתים הרושם כי המערכת מתקשה לגלות את אותו איפוק ואת אותה מידת זהירות. אותה מידה של ענווה. צדק איננו מרוץ אלא תהליך. הוא מחייב איפוק, ספקנות והכרה בכך שהרשעה עלולה להיות מסוכנת לא פחות מזיכוי שגוי. עו"ד אהרן חטר ישי, כך נדמה, הבין עיקרון זה כבר בראשית דרכה של המדינה. במובן זה, הפצ"ר הראשון של צה"ל איננו רק דמות היסטורית, אלא דמות מופת מקצועית וערכית. במפגשי עימו בשנת 2001 התרשמתי מענוותו יוצאת הדופן, תכונה שראוי שתעמוד בבסיסה של כל מערכת חוק. צדק, כך נדמה, אינו יכול להתקיים ללא ענווה. לא צדק מהיר, לא צדק תקשורתי, ולא צדק המבוסס על הדלפות, אלא צדק המוכן לשאת ספק ולעמוד בלחץ. ב 22 בנובמבר 1949, חודש בלבד לאחר הגשת כתב האישום, הרשיע בית המשפט את בארי, אך קבע שלא היה "פגם מוסרי" במעשיו ולא הייתה לו כוונת זדון. בעקבות זאת נידון בארי למאסר של יום אחד וקנס של לירה אחת. הנשיא חיים ויצמן אף העניק לאיסר בארי חנינה. לא היה בכך מאומה בכדי לגרוע ממסקנותיו של עו"ד אהרן חטר ישי בפרשה זו. הפרשה ההיסטורית מלמדת כי גם מערכת צעירה ידעה לבחון את עצמה ולהכיר בטעותה, מבלי לאבד את יכולתה לתפקד. ייתכן כי גם כיום יש מקום לאותה מידה של ריסון וחשיבה מערכתית. על-רקע דברים אלה, ניתן להעלות את השאלה האם טובת המערכת והחברה אינה מחייבת להביט על מכלול התרומה של הנאשם בחייו, להביט לעיתים בעיניים פקוחות על השלכות הרשעתו, לחתור לרגיעה ולאיזון, ריסון ושיקול דעת, גם בתיקים רגישים המתנהלים כיום. אמון הציבור, כך נראה, נבנה לא רק באמצעות אכיפה נחושה, אלא גם באמצעות ענווה והכרה במגבלות הכוח. לעיתים סגירת תיק הינה החלטה חשובה הרבה יותר מהחלטה על פתיחתו. מאיר טוביאנסקי נולד ב 20 במאי 1904. ביום זה ממש בהפרש של 99 שנה, ב 20 במאי 2003, נפטר עו"ד אהרן חטר ישי. צירוף מקרים בלבד, אך גם סמל של קשר הגורל בין השניים. נאמנות למערכת ולערכים, מבלי שהאחד יסתור את השני. הם אלו אותם אידיאלים מקודשים שעומדים גם היום נגד עינינו. להודות בטעות אין זו בושה. זו גדולה. התקפלות מכתב אישום איננה בושה. היא הוכחה לגדולתה של מערכת משפטית שיודעת להודות בטעותיותיה. גדולתה טמונה בענוותה. טוב יעשו, אם יבחנו, באור זה, גם את משפט נתניהו בפרט לאור המלצת בית המשפט עצמו בעבירת השוחד. בעיניים פקוחות, ניתן להגיע לעסקת טיעון במסגרתה לזכות או להרשיע את נתניהו, ללא קלון, לקנוס אותו בלירה אחת ולאחר מכן גם לתת לו חנינה. אין בכך לפגום ביושרתה של מערכת אכיפת החוק. היא תביע את הכרתה בתרומתו של בנימין נתניהו למדינת ישראל ולביטחונה. היא תביע בכך את ענוותה. אותה ענווה, היא חוסנה של כל מערכת חזקה שהכוח בידיה.