כשעל פני מסכה שמגלה רק את עיני ובחגורתי אקדח טעון בקפצונים פרצתי לאקדמיה ללשון עברית בבירה. אני מכניע את האוצר ומביאו מפוחד לכספת המילים העבריות שם שמורות כל המילים מאז היווצרותן מקדמא דנא, בואכה אליעזר בן יהודה ועד עצם היום הזה.
האוצר המפוחד, אדם במלוא שנותיו מבקש בלשון תחנונים לדעת מה אני מבקש. הרי כסף וטובין אין לו להציע, באמתחתו מילים מילים לאלפים לעשרות אלפים ולמאות אלפים ממועד התהוותן. אם ציפה ממני לחמלה, הרי שעיני מבעד למסכה הביעו זעם בלתי מתפשר. מתוך חשש לבריאותו, הנחתי יד רפה על כתפו לאות כי לא יבולע לו אם ימלא אחר רצוני.
אמרתי בקול צרוד שהזכיר במשהו את מרלון ברנדו מהסרט "הסנדק" שאני מבקש ליטול מילה מסוימת מהמאגר שעליו הוא אמון. האוצר הנהן בראשו לאות הן, ומפיו נפלט בקול ענות חלושה, איזו מילה אדוני הנכבד מבקש לגרוע? את המילה אחריות עניתי בטון יותר מאיים לוודא שדרישתי החמושה "באקדח" תיענה. האוצר שעיניו מתגלגלות בחוריהן, גילה לפתע עוז רוח וזקיפות קומה מינימלית תהה בקול ענות חלושה, למה אדוני מבקש לגרוע מילה זו? אין בה יותר שימוש עניתי בקול מאיים. מיותר לציין שהאוצר המפוחד נענה חיש קל לדרישתי המעוגנת "באקדח".
כשהתעוררתי ופי מלא במשחת שיניים של בוקר, צחקתי צחוק מר בעודי מביט בבבאותי המשתקפת במראה!!