הרגע שבו הניחו את הילד שלי עלי בחדר הלידה היה הרגע שבו התעוררו רגשות ופחדים שהדחקתי במשך שנים. לא פחד חד, לא זיכרון מסוים, אלא הצפה שקטה של משהו ישן, שחשבתי שכבר איננו. לא חשבתי על ההורים הביולוגיים שלי במשך זמן רב. הם לא היו נוכחים בזיכרון היומיומי, אלא משהו שנותר מחוץ לשפה, מחוץ למחשבה. אבל באותו רגע הם הופיעו לא כדמויות, אלא כאפשרות. האפשרות לטעות, לפגוע, לא לדעת בזמן. האפשרות להיות הורה ולא להבין. ויחד עם האפשרות הזו עלתה גם ידיעה אחרת, שקטה יותר. אני לא מתחילה מאפס. האימהות שלי לא נולדת בחלל ריק. היא מתחילה ממודעות ומרצון לשבור את ההעברה הבין דורית.
למזלי, זכיתי לראות מודל להורות בריאה במשפחת האומנה. הורות שבה המבוגר עוטף אותך בדאגה, לא כדי למחוק את מה שעברת, אלא כדי להחזיק אותך בתוכו. הורות שמנסה, בעדינות, לגרום לך לשכוח לרגע את הכאב שחווית כפעוטה חסרת אונים, ולתת מקום לאפשרות אחרת. הם ניסו לגרום לי להאמין שאני יכולה להיות שוב ילדה, ילדה שמתלהבת מבובות, ממשחקים, מדברים קטנים ופשוטים. ילדה שלא נדרשת לשרוד כל הזמן.
עם הזמן הבנתי שאני לא ההורים הביולוגיים שלי. ההבנה הזו לא הגיעה כהחלטה מודעת, אלא דרך חוויות קטנות שנצרבו בי בלי שאשים לב. בזכות האומנה פגשתי הורות אחרת. כזו שמאפשרת להישאר, שמחזיקה גם כשקשה, שלא נעלמת מול פחד או בלבול. ראיתי איך נראית דאגה יומיומית, איך נראית הקשבה, איך נראה מבוגר שלא מצפה מילדה לשרוד לבד.
החוויות האלו הפכו עם השנים לחלק ממני. לא כזיכרונות ברורים, אלא כתחושה פנימית של מה אפשרי. היום, כאמא, אני מגלה שהן חוזרות אליי ברגעים הפשוטים ביותר: בדרך שבה אני מרימה את הילד שלי כשהוא בוכה, בסבלנות שאני מנסה לגייס כשקשה, ביכולת לעצור רגע לפני תגובה אוטומטית. אלו לא תמיד רגעים מודעים, אבל הם שם.
אני יודעת שהעבר שלי לא נעלם, והוא ממשיך ללוות אותי גם באימהות. ובכל זאת, בזכות האומנה קיבלתי הזדמנות לחוות הורות טובה מספיק, ולשאת איתי כלים שאני מבקשת להעביר הלאה. לא כהבטחה שלא יהיו טעויות, אלא כבחירה מתמשכת להיות נוכחת, ללמוד, ולנסות להעניק לילד שלי התחלה אחרת.