בנאומו ב-20 בינואר, בדאבוס, עיירת נופש הררית בקנטון גריזון שבמזרח שווייץ, בלב האלפים, בגובה כ-1,560 מטר מעל פני הים, ראש ממשלת קנדה, מארק קרני, לא ניסה להיות נעים. הוא גם לא ביקש מחיאות כפיים. הוא עשה דבר נדיר - דיבר אמת על הדרך שבה דמוקרטיות קורסות - לא בהפיכה צבאית, אלא בשחיקה איטית, חוקית לכאורה, של האחריות השלטונית. זה לא היה נאום כלכלי, למרות שנישא במסגרת הפורום הכלכלי העולמי, המקום שבו מדי שנה נפגשים מנהיגים, כלכלנים ואנשי ציבור מכל העולם. זו הייתה אזהרה. מי שהקשיב באמת - שמע את הקול הנסתר של ישראל. כי ישראל של היום נמצאת בדיוק בנקודה שעליה קרני התריע, נקודה שבה הנהגה בטוחה מדי בעצמה, והמדינה מתחילה לשלם את מחיר היוהרה. לא בבת אחת, אלא בטפטוף, באמון שנשחק, במוסדות שנחלשים, בחברה שמתפצלת למחנות שכבר אינם מאמינים בכללים. קרני הזכיר אמת פשוטה אך לא פופולרית: דמוקרטיה אינה שלטון הרוב בלבד. היא שלטון מרוסן. היא נבחנת לא ביכולת "למשול", אלא ביכולת לא לעשות הכל רק מפני שאפשר. האזהרה הזו איננה חדשה. כבר בסוף שנות השבעים, בתקופה שנראתה אז כפסגת תקווה אזורית - ימי הסכם השלום עם מצרים, השמיע זביגנייב בז’ז’נסקי, היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ג’ימי קרטר, דברים שנשמעו אז כמעט מנותקים מהמציאות. בעיני האישה הצעירה שהייתי באותם ימים, לא נראה שום ענן באופק. להפך, הייתה תחושה של פתיחת שערים, של נשימה, של עתיד שניתן לדמיין בלי חומות. ובכל זאת, כדברי קרני, בז’ז’נסקי הזהיר אז כי ישראל אולי תוכל לשרוד, אך במחיר כבד, היא עלולה להפוך ל" מדינת קסרקטין" - מדינה שמארגנת את חייה סביב כוח, משמעת ופחד. מדינה גרעינית, מוקפת חומות, לחופי הים התיכון. תיאור של גטו. ישראל אינה מדינה חלשה. אבל שום מדינה אינה חסינה מפני פירוק פנימי. כלכלה חזקה לא מגינה מפני אובדן אמון. צבא חזק לא מתקן קרע אזרחי. ורוב פוליטי אינו תחליף לאחריות ממלכתית. זה הרגע של ישראל לעצור. לא כדי לחפש אשמים, אלא כדי להציב גבולות. להבין שלא כל מה שאפשר - מותר. שלא כל ניצחון פוליטי הוא הישג לאומי. ושכוח, בלי ריסון, הוא סימן לחולשה, לא לעוצמה. כי דמוקרטיות לא נופלות בצעקה הן נופלות בשכנוע עצמי ש "יהיה בסדר". ובישראל של היום אין מילה יותר אופנתית, יותר שחוקה ויותר מסוכנת מהמילים "יהיה בסדר". ובדיוק שם, בין "אל תדאגי" ל"נסתדר", מדינות לא מתפרקות - הן פשוט מפסיקות לשים לב מתי הן כבר לא בסדר. עמדתו של קרני כלפי ישראל ברורה, תחת מנהיגותו, התמיכה הקנדית קיימת, אך אינה תמיד מתבטאת בצעדים שישראל רוצה. חלק מהמהלכים של קנדה, כמו ההכרה במדינה פלשתינית, מעוררים ביקורת. אך המסר אינו משתמע לשתי פנים. העולם משתנה, המרחב הפוליטי משתנה, ועל ישראל להיות חלק מהשינויים הללו, תוך שמירה על עקרונותיה והימנעות מהחלטות פזיזות שמזיקות לה.