אני מכבד כל אדם, שהאמונה בהשגחה האלוהית בוערת כאש בעצמותיו. אני ער לעובדה, שלאמונה, לימוד התורה, ספרות ההלכה ולקיום המצוות ההלכתיות יש חלק משמעותי בשמירת העם היהודי במשך אלפיים שנות גלות. ביטוי מרגש לכך נתן המשורר חיים נחמן ביאליק בשירו "על סף בית המדרש - "אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת הַמַעֲיָן מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אֱחֶיךָ הַמּוּמָתִים - עוֹז וְתַעֲצוּמוֹת נֶפֶשׁ לִסְבֹּל חַיֵּי סְחִי וּמָאוֹס בְּלִי קֵץ וּבְלִי גְּבוּל סוּר אֶל בֵּית הַמִּדְרָש הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן". אני כואב, שאותה האמונה הדתית הבוערת והזכה הביאה בימים אלו אם בישראל, שבנה אהרון בן החצי שנה מת בנסיבות כואבות במעון במוסררה, מביעה את שמחתה וגם מכבדת את ההחלטה האלוהית לסיים את התפקיד של בנה בעולמו של אלוקינו. לדעתה, יש לשמוח עם החלטתו ליטול את חיי בנה בנסיבות הכואבות, שהתרחשו במעון לפעוטות בשכונת מוסררה בירושלים. מצער, שחני כץ, אמו של הפעוט אהרון, שבנה מת השבוע באותו מעון, התייצבה בבית המשפט ואמרה בנחרצות רבה מדוע מת בנה בן החצי שנה ואמרה - "אני שמחה שבני סיים את התפקיד שלו דווקא בגן הזה". קשה לי לקבל, שאמא בישראל אינה מאמצת את המוסר התורני בפרשת "קדושים" בספר ויקרא, שיש לקדש את החיים. ואני מוסיף - ילדים נולדו כדי לחיות, ולא להביע באמונה עיוורת שמחה עם החלטה אלוהית לסיים את תפקידו של בנה.