שבנו אל הארץ. השבנו לעצמנו אבק ואבן. הקמנו מחדש את הלשון. זקפנו את העיר. כינסנו צבא. נכנסנו אל ההיסטוריה, לא כאורחים נסבלים, אלא כעם הנושא באחריות לגורלו. ואף על-פי כן, הנה השערורייה: הגלות יצאה מן הדרכים, אך לא יצאה מן הנפשות. הגטו החליף חזית, אך נשאר בראש. הפחד החליף תחפושת, אך אותו אדון שולט בו.
כי הנה המחלה: דתיות של גלות, יראת שווא של מקלט, קדושה של מסדרון. לא אמונה הפותחת, אלא אמונה הסוגרת. לא תורה המגביהה, אלא תורה המצטמצמת לתקנות. לא אלוהים הנדרש, אלא אלוהים המנוצל. לא אמת הנאהבת, אלא קונפורמיזם הנעבד. שמעו: אין בונים ריבונות עם נשמה בורחת. אין מכוננים עם עומד על רגליו עם תודעה של קהילה נרדפת. אין חוזרים אל שם "עברי" עם רפלקסים של מחבוא.
ומה עושה הדתיות הזאת? היא מדברת על אלוהים ושוכחת את האדם. היא מדברת על טהרה ושוכחת צדק. היא מדברת על קדושה ושוכחת את המציאות. היא מדברת על לימוד ושוכחת אמת. היא מרבה מילים, ומחניקה את הדיבור. היא אוספת מקורות, ומאבדת את המקור. היא סוגדת ל"גדולים", ומשפילה את הגדולה.
היא יודעת הכל על הפרט, וכמעט כלום על העיקר. היא יודעת הכל על האיסור, וכמעט כלום על האומץ. היא יודעת הכל על הטקס, וכמעט כלום על הכבוד. היא יודעת הכל על ה"בפנים", וכמעט כלום על העיר. היא הפכה את היהדות לדלפק. היא הפכה את הקדושה לחותמת. היא הפכה את המצפון לתיק. היא הפכה את האדם לחשוד.
והנה התועבה: היא החליפה את התנ"ך, הדיבור המחוספס, הנבואי, המוסרי והפוליטי, במטר של מנגנונים. הנביא צעק צדק; הם מדקלמים סעיפים. הנביא נעמד מול המלך; הם מתכופפים מול המחנה. הנביא חשף שחיתות; הם מארגנים "כבוד הציבור". הנביא נשא את אלוהים אל לב העיר; הם כולאים את אלוהים בתוך הקירות. והם קוראים לזה "נאמנות". אבל לא פעם זו רק נאמנות של עדר: אמונה של עייפות, יראה של פחד, דתיות של בריחה.
בני חורין
לכן אנחנו אומרים: די! די! לא שבנו לכאן כדי לבנות גטו בחדות גבוהה. לא שבנו לכאן כדי לחיות תחת משטר של משטרת מראית עין. לא שבנו לכאן כדי להחליף שעבוד גלותי בשעבוד קדוש. כי עם ששב לביתו חייב לדעת: הריבונות היא מבחן. היא בוחנת את הנפש. היא חושפת את האלילים. היא מגלה אם אנו רוצים לחיות כבני חורין, או כשבויים לבושי פאר.
והנה השאלה, חדה כלהב: האם אתם רוצים לחיות, או להתחבא? האם אתם רוצים לנשום, או "להיות בסדר"? האם אתם רוצים את התורה כאור, או ככלוב? האם אתם רוצים את אלוהים כתביעה, או כאליבי? אנחנו תובעים עבריות. לא סיסמה. לא פולקלור. לא נוסטלגיה. אלא צורת חיים: זקופה, אחראית, נטועה. תודעה המסוגלת לחשוב מדינה, משפט, מלחמה ושלום, כלכלה, חינוך, כבוד האדם, ערבות, אחדות. עבריות שאינה רועדת מן העולם. עבריות שאינה רועדת מן המחשבה. עבריות שאינה רועדת מן החירות.
אין אנו דוחים את המסורת, אנחנו מחלצים אותה מידי מי שהקטינו אותה. אין אנו דוחים את הלימוד, אנחנו מצילים אותו מן הדקלום חסר הנשמה. אין אנו דוחים את התורה, אנחנו מסרבים שתיהפך לקוד שבטי. כי התורה לא ניתנה כדי לייצר בני אדם קטנים. היא ניתנה כדי לעצב עם של צדק. היא לא ניתנה כדי לברוח מן המציאות. היא ניתנה כדי להיכנס אליה בקומה זקופה.
מאבקנו אינו נגד אלוהים. מאבקנו נגד מי שמשתמשים באלוהים כדי לכווץ את האדם. מאבקנו אינו נגד אמונה. מאבקנו נגד אמונה שהפכה לרוטינה, לפחד, לקונפורמיזם, ולעצלות של הרוח. מאבקנו אינו נגד חכמים. מאבקנו נגד קלריקליזם: נגד ההחרמה, נגד המונופול, נגד השליטה בשם הקדושה. ולכן אנו קוראים: חזרה אל התנ"ך כמקור ראשון, דיבור הדורש דין וחשבון. חזרה אל אחריות לאומית, לא של מחנות, אלא של עיר ושל עם. חזרה אל אתיקה, לא של מראית עין, אלא של צדק. חזרה אל חירות, כי בלי חירות התורה נעשית מחסום פה, והקדושה נעשית מסיכה.
ועתה שמעו זאת: חדלו מלבלבל שמים עם תקרת בית הכנסת. חדלו מלכנות "טהרה" מה שאינו אלא בריחה, ו"חסידות" מה שאינו אלא הסוואה. חדלו לקרוא "יראת שמים" לפחד חברתי. חדלו לקרוא "נאמנות" למה שאינו אלא חזרה מכנית. ייפלו מזבחות הגלות הפנימית. תקרוס ליטורגיית ההסתגרות. ייסדקו ארמונות ה"מכובדות". ותשוב המילה החופשית, המחוספסת, התובעת, זו שאינה מחניפה, זו שמיישרת.
כי לא שבנו כדי להיות "מנוהלים". שבנו כדי להיות חיים. ולא שבנו כדי לשרת מערכת. שבנו כדי לשרת צדק, משפט, ערכים ומידות, ולשאת בתוך ההיסטוריה אמונה אחראית. תיחלש השפעת הדת ה"זרה", ותיחשף נוקשותה ודוגמטיותה; ותצמח ההוויה העברית באור גדול, בזכות אצילותה ושורשיה; והמגן שלה ישוב להיות מקור אור.