האם ידעתם שגם מדינה יכולה להרגיש את מה שמרגישה אישה בת 87? לא ככישלון, אלא כשלב בוגר, מורכב, ולעיתים אף חופשי יותר בחיים? בשנים האחרונות ישראל חווה בדידות עולמית, וכשזה נאמר בקול רם מיד מגיעות תגובות של דאגה, לפעמים של רחמים, לפעמים של נזיפה. איך נשארתם לבד, אולי צריך להתאים את עצמכם, אי-אפשר להמשיך כך בלי שכולם איתכם. והם באמת מתכוונים לטוב, ועל כך אפשר להודות, אבל יש אמת שפחות נוח לומר. לא כל בדידות היא נטישה, לא כל התרחקות היא כישלון, ולא כל שקט הוא סימן לחולשה. ישראל, כמו אותה אישה מבוגרת, חייתה חיים רועשים ומלאים בריתות, מחנות, מחיאות כפיים, הבטחות גדולות, ויתורים לא פשוטים בשם רעיון משותף. היא תרמה, האמינה, ישבה ביציעים של העולם החופשי וחיכתה שיחזרו אליה באותה נאמנות, ופתאום החדרים הבינלאומיים שקטים יותר, הקולות פחות חמים, והצעדים, בעיקר שלנו. לרגע נדמה שמשהו לא בסדר בנו, שאולי אם היינו אחרים העולם היה נשאר, שאולי אסור להיות לבד, אבל אז מגיע הרגע הבוגר, הרגע שבו מפסיקים לשאול למה לא אוהבים אותנו, ומתחילים לשאול מי אנחנו גם בלי האהבה הזו. כי ישראל לא ננטשה, לא נשכחה, והיא בוודאי לא שבורה. היא כאן, עם אחריות מלאה על החלטותיה, עם היכולת לחשוב, לבחור כיוון, לשלם מחירים, בלי ועד בית בינלאומי שמחליט בשבילה מתי להתנצל, מתי להסביר, ומתי להיעלם. הבדידות הזו יכולה להיות חירות, אם נדע להשתמש בה נכון. חירות להפסיק להתחנף, חירות לדבר ברור, חירות להגן על עצמנו בלי להתנצל ובלי לאבד מצפון, חירות לחזק מבפנים את מה שממילא לא ייבנה מבחוץ, לא הינתקות מהעולם, אלא הפסקת בניית זהות על מחיאות כפיים. וכמו אותה אישה בת 87, שגרה לבד לא מתוך נטישה אלא מתוך כבוד עצמי, גם למדינה יש שכנים, קשרים, שיחות, ביקורת ולעיתים גם חיבה, אבל היום-יום, האחריות וקבלת ההחלטות - בידיים שלה, וכאן בדיוק נבחנת בגרות אמיתית. לדעת לבקש עזרה כשצריך, אבל לא להפקיד את הקיום בידיים של אחרים. אלא שבדידות, כדי שתהפוך לחירות ולא לפחד, דורשת הנהגה מסוג אחר. לא כזו שמתרגמת כל מבט קריר לאיום קיומי, ולא כזו שמבלבלת בין כוח לרעש, אלא מנהיג אמיתי שמבין שדווקא כשאין מחיאות כפיים נבחנת היכולת להחזיק כיוון, ערכים ועמוד שדרה, בלי להתחנן ובלי להסתגר. ואולי זה מה שחסר לנו עכשיו, לא עוד פוליטיקאי שמודד הצלחה במספר הזימונים לפסגות בינלאומיות, אלא דמות בשלה, עמוקה, כזו שחיה כבר חיים מלאים, שעשתה, ויתרה, שילמה מחירים, ויודעת לומר לעצמה ולעולם בקול שקט אך יציב, אנחנו כאן, לא כי מרשים לנו, אלא כי זה הבית שלנו. אולי, ואפשר לומר זאת בלי ציניות, חסרה לנו מישהי בת 78 - אישה שלא נבהלת מהכיסא הריק בחדר, שלא ממהרת למלא את הדממה בסיסמאות, שמבינה שלפעמים שתיקה היא עוצמה, ושבדידות, כשהיא מנוהלת נכון, איננה חולשה מדינית אלא חירות מוסרית. מנהיגה כזו לא הייתה מנסה להיות אהובה בכל מחיר, אלא מכובדת, לא הייתה רודפת אחרי חיבוק חיצוני, אלא בונה יציבות פנימית, לא הייתה מבטיחה גאולה, אלא מחזיקה אחריות, יום אחרי יום, החלטה אחרי החלטה, גם כשהעולם מפנה מבט. מדינה אינה מתקיימת מתוך תלות, וגם לא מתוך ניתוק. היא עומדת בזכות עצמה, יודעת להקשיב לעולם מבלי להיבלע בו, ולשמור על זהותה מבלי להתכנס בפחד. כמו אישה בשלה, היא אינה זקוקה להצלה, אלא להנהגה שמבינה שלעתים יש לעמוד לבד, לרגע, באומץ ובצלילות, לא כהתגרות בעולם אלא כהצהרה של אחריות. רק כך שומרים על הכבוד העצמי, ורק כך נשמרת היכולת להיות חלק מן העולם מבלי לאבד את עצמנו.