נאלצתי, שוב, בפעם המי יודע כמה, לסבול את אותו נאום "רבני" שמותיר בי את הרושם של אקווריום. אקווריום: הכל בו מסתובב במעגלים, במצפון נקי להפליא. הכל שקוף, מסונן, מחומצן באופן מלאכותי. הדגים מפריחים בועות של "חכמה", הקהל מוחא כפיים לשקיפות, ואיש לא שם לב לעיקר: אין אוויר. נושמים שם מים פושרים, לא מילה.
הגישו לי את התפריט הקבוע: אלף מקורות רבניים, אלף אנקדוטות, אלף "גדולי עולם" שנשלפים מן השרוול כמו חותמות של אותנטיות. ביורוקרטיה של קודש: כל משפט מוחתם, כל רעיון מקבל ויזה, כל רגש מאושר בתקנים. ובתוך ההיפראקטיביות האדוקה הזאת, נעדר מלכותי, לא נשכח במקרה אלא הודח בשיטה: תנ"ך העברים.
התנ"ך, הטקסט המחוספס, הפוליטי, המוסרי, הטרגי, שמריח אבק דרכים וברזל החלטות; שמדבר על ריבונות, על משפט, על עם, על מלחמה ושלום, נדחק למעמד של תירוץ. פותחים אותו כמו ויטרינה: כדי להראות שיש. ואז סוגרים מהר, שמא יחתוך. במקומו הוקמה דת של פירושים על פירושים. מפעל לפרפרזות: זה מסתובב, מסתובב, מתקין "משמעות", מייצר "נחמה", מפיק "מסגרת". כבר לא שומעים את הקול, שומעים את שכבת ההגנה שמסביב לקול. כבר לא קוראים את הטקסט, קוראים את השריון.
ושם, בתיאטרון הזה של ה"כבר נאמר", מצטטים אנשים שמחפשים את אלוהים, עיסוק מצוין לערבים, יש להודות. אבל שוכחים את השאלה היסודית, המקראית, השערורייתית, כמעט בלתי נסבלת משום שהיא הופכת את יחס הכוחות: אלוהים מחפש את האדם. הסצנה המקורית איננה כינוס של מומחים. לא בית דין של התאמה. לא תחרות של הסמכתות. זה קול שעובר בגן ושואל: "אַיֶּכָּה?" זה ההתחלה. לא "איפה אתה מסתתר?" כמו שוטר. לא "מה שלומך?" כמו מטפל. אלא: איפה אתה, אתה, האדם החי, האחראי, הנחרד, החופשי? איפה אתה כשאתה מדבר? איפה אתה כשאתה מתפלל? איפה אתה כשאתה מתחבא מאחורי ציטוטים כמו מאחורי וילון?
כי זהו הסקנדל האמיתי: אפשר לדקלם אלף עמודים ולהיות בשום מקום. אפשר להיות "בתוך המסורת" באופן מושלם, ולהיעדר מעצמך לחלוטין. אפשר לבנות אקווריום של קדושה ולקרוא לזה "עומק", כשזה בעצם דרך מתוחכמת להימנע מהחוץ: מהרוח, מהאבק, מהסיכון, מההכרעה, מן האחריות. התנ"ך, מצידו, לא מבקש ממך להיות מלומד. הוא מבקש ממך להיות נוכח. הוא לא מבקש ממך לחזור. הוא מבקש ממך להשיב. ובדיוק בגלל זה מנטרלים אותו: מפני שהוא לא מלטף, הוא מזמן. מפני שהוא לא מגן, הוא חושף. מפני שהוא לא נותן תפאורה דתית: הוא דורש אדם עומד.
וכאן הכל מתחיל להתדרדר: נשארים בתוך פולחן, דוגמטיות, דבקות, אבל יוצאים מן הציר העברי: ברית, ארץ, עם, צדק. מדברים על העבר כמו על שמיכת חימום: נעים, מרגיע, ובעיקר שימושי, מפני שהוא פוטר מלהביט על ההווה הישראלי. הריבונות נהפכת לרעש רקע, כאילו מדינת ישראל אינה אלא גלות מעט יותר שטופת שמש.
החמור מכול הוא היעדר מוחלט של פלורליזם אינטלקטואלי. אין שיחה עם היסטוריה, עם סוציולוגיה, עם מחשבה מדינית, עם פסיכולוגיית ההמונים, עם הטרגדיה של ההכרעה. הכל נסגר על מעגל קטן של סמכויות המצטטות זו את זו, כאילו האמת צריכה לבקש רשות מן "העולם" כדי להתקיים. מחשבה בכלי סגור, שבה החזרה משמשת במקום עומק.
ואם רוצים "מקורות", מקורות חזקים, פנימיים, שאי-אפשר להתחמק מהם, די לפתוח את הרמב"ם. המורה נבוכים איננו "דת של אווירה". הרמב"ם הוא ההפך הגמור מן הדתיות הריחנית. בהלכות יסודי התורה (א-ד) הוא אינו מתחיל בהתלהבות: הוא מתחיל בידע. לא "להאמין" במובן של לבלוע, אלא לדעת, להבין, לטהר את השכל. ובמורה נבוכים (ג, כז-כח) הוא מסביר שהמצוות מכוונות לשני דברים מוחשיים: תיקון הנפש (דעות, דמיון, אשליות) וסידור החברה (חיים משותפים, דין, סדר אנושי). בקיצור: לא "פולחן" שמרחף בשמים, אלא אדריכלות של חיים.
ועוד: לרמב"ם יש איבה ממשית כלפי אמונות טפלות. בהלכות עבודה זרה (יא) הוא מפרק מנהגים מאגיים וניחושיים; ובאיגרת על האסטרולוגיה (איגרת המזלות) הוא דוחה את האסטרולוגיה כשקר אינטלקטואלי והשחתה רוחנית. ולכן, כשהדתיות נעשית אמונה תפלה, ציטוטים כקמעות, נוסחאות כקישוטי מזל, אנחנו בדיוק בצד השני של רוח הרמב"ם. זה איננו "יותר דתי". זה פחות אינטליגנטי, ולכן פחות אמיתי.
אבל יותר מכול, הרמב"ם מזכיר את מה שדרשות רבות מוחקות: ישראל איננו רק "ציבור ירא". ישראל הוא עם שאמור לחיות כחברה, עם מוסדות, עם משפט, עם ריבונות. קראו הלכות סנהדרין (בתי דין, שופטים), וקראו הלכות מלכים ומלחמותיהם (מלך, סמכות, מלחמה): התורה נוגעת גם בשלטון, בגבולות הכוח, באחריות ציבורית. זה לא נספח. זה חלק מן הממשות המקראית והרמב"ם לא נותן לך להתחבא בליטורגיה כדי לברוח מן העיר.
וכאן נאום רבני פושר נעשה לא רק דל, אלא מסוכן: הוא מנטרל את האינטליגנציה הקולקטיבית. הסוציולוג מקס וובר כבר תיאר את "הקביעות השגרתית": כשהנשימה נעשית פרוצדורה, כשהדרישה נעשית מנגנון, כשהרוחניות נעשית תפעול. שומרי התנועות מאבדים את האש. הפילוסוף סימון וייל הייתה אומרת: מחליפים את האמת בשייכות, ומשתמשים בקודש כדי להימנע מן האדם. וחנה ארנדט מזכירה: עם הבורח מן העולם המשותף, מן המרחב של החלטות ואחריות, נמסר לאוטומטים, לסיסמאות, למכשירים.
התנ"ך מסרב לבריחות האלה, הנביאים כבר שפטו את התיאטרון הזה: ישעיהו, עמוס, ירמיהו תוקפים את הפולחן ברגע שהוא נעשה אליבי, ברגע שהוא מחליף צדק. קדושה איננה היגיינה פנימית ליודעי סוד; היא דרישה חברתית: משפט וצדקה!!
עמנואל לווינס, מצידו, נותן את הניסוח הפשוט ביותר: היחס אל האל עובר דרך האחריות כלפי האחר. אבל הדרשה התפלה עושה הפוך: מתחילה באחווה פנימית, ממשיכה בקונפורמיות, ולעתים מסיימת בצדקה דקורטיבית. מרטין בובר היה אומר: החליפו את "אני-אתה" ב "אני-לזה", אפילו אלוהים נעשה "זה", רעיון שימושי לשלוות הקבוצה, במקום מפגש שמוציא את האדם מעצמו. הפילוסוף הגרמני הנס יונס מזהיר: האתיקה המודרנית היא אחריות כלפי העתיד. איזה עתיד מכינים אם מחנכים תודעה שאינה מסוגלת לחשוב ריבונות, אינה מסוגלת לנסח צדק, כוח ומגבלה, אינה מסוגלת להפוך את התורה למחשבה בוגרת?
אינני מבקש רב "מודרני" במובן הטלוויזיוני. אני מבקש רב מקראי, 'רמבמי', נבואי: מילה שלא מחפשת "לעשות טוב", אלא לומר אמת. מילה המעיזה להגות את ישראל בהווה: עם, ארץ, צדק, כוח, גבולות, אחריות. מילה המכירה בכך שלב היהדות איננו חזרה על הקודש, אלא טרנספורמציה של האדם, ולא רק האדם המחפש את אלוהים, אלא תשובה לאלוהים המחפש את האדם, את יושרו, את פקחותו, את אחריותו.
כל השאר, גם אם הוא אדוק, אינו אלא רעש קדוש: ליטורגיה של התחמקות, הרדמה קהילתית, דת בלי תנ"ך, ולכן בלי עצב, בלי אש, בלי נבואה. וכשהמילה הדתית נעשית דקורטיבית, היא לא מגינה על ישראל: היא מחלישה אותו.