הטקסט מתאר את סיפור חייה המורכב של יהודית (דיתי) מליק-שירן, החל מילדותה כרקדנית בלט מחוננת בבית שאן ועד להתמודדותה עם משברים אישיים ולאומיים. החלום המקצועי של דיתי נקטע בעקבות ניתוחים לתיקון מחלה גנטית ברגליה, אולם היא מוצאת נחמה וביטוי עצמי חדש דרך ציור וכתיבה ביומנה האישי. ברקע האישי משתזרים אירועים ביטחוניים קשים, בהם מתקפות קטיושות ופיגועי טרור, המשפיעים עמוקות על משפחתה ועל הכלבייה המשטרתית שהפעיל אביה. המקורות מדגישים את חשיבות היצירה ככלי לשיקום ואת כוחה של הרוח להתגבר על פציעות פיזיות וצלקות נפשיות. זהו דיוקן של התבגרות בצל טראומה, המציג את המעבר מריקוד על הבמה ליצירה ספרותית ואומנותית מעצבת חיים.

ספר חניכה מרגש בצל אירועים דרמטיים

הספר "נעלי הקסם של דיתי" מאת יהודית מליק-שירן הוא ספר חניכה נשי מרגש, המתאר את מסעה של ילדה הגדלה בצל אירועים ביטחוניים בעיר סְפר (בית שאן) ובצל התמודדות עם מגבלה פיזית. הספר מגולל את סיפורה של דיתי, השואפת לממש את עצמה ואת חלומותיה דרך עולמות האומנות - הריקוד, הציור והכתיבה - שהופכים עבורה למקור כוח וריפוי. ריקוד, ציור וכתיבה הם החיפוש אחר פשר ומשמעות. עבור דיתי, האומנות אינה רק תחביב אלא "המוזיקה של הנשמה" וכלי לחיפוש אחר משמעות.

• הריקוד: הריקוד היה חלומה הגדול של דיתי מגיל שש. היא תיארה אותו כעולם דמיוני וקסום המאפשר לה להרגיש שהיא מרחפת ומגיעה עד השמיים. הריקוד העניק לה משמעת עצמית ונחישות, וזה היה גם הכלי שבה גופה "דיבר". עם זאת, חלום הריקוד התרסק לאחר שעברה סדרת ניתוחים לתיקון מחלה גנטית ברגליה, דבר שהותיר אותה עם תחושת אובדן עמוקה.

• הכתיבה: הכתיבה החלה כצורך לעבּד את הכאב והדמעות בעקבות הניתוח, לאחר שרותה המורה לבלט העניקה לה מחברת. דיתי הפכה את המחברת לחברתה הטובה ביותר, לה קראה "צליל", ודרכה תיעדה את חוויותיה וחיפשה מילים לכאבה. הכתיבה אפשרה לה להפוך מ"רקדנית פיזית" ל"רקדנית של מילים".

• הציור: הציור נולד כסוג של התחלה חדשה לאחר שהריקוד נמנע ממנה. בעזרת חיתוכי עץ וצבעים שקיבלה, היא החלה לבטא את עולמה הפנימי ואת המראות שסביבה. הציור והכתיבה שימשו לה ככלים לריפוי עצמי וכדרך להגשים את עצמה מחדש.

יחס הסביבה והמשפחה

• ההורים: הוריה של דיתי, חיים ושושנה, אהבו אותה והאמינו ביכולותיה. אביה, שהיה שוטר ומאלף כלבים, העניק לה דוגמה אישית של עמידה מול נכות (הוא עצמו נפצע במלחמה וחי עם כדור בירך). אימה, "הדוקטורה", הייתה דמות תומכת שדחפה אותה ללמידה כדרך להצלחה, אך גם הייתה שותפה להחלטה על הניתוחים הכואבים שריסקו את חלום הריקוד של דיתי, מתוך רצון להיטיב עם בריאותה.

• האח אפי: בין דיתי לאחיה הבכור אפי שרר קשר עמוק של ידידות. אפי, שהיה מוזיקאי ו-D.J, הכיר לדיתי סגנונות מוזיקה שונים ולימד אותה לנגן בגיטרה בזמן החלמתה מהניתוח. הוא הגן עליה, טיפל בה בבית החולים והיווה עבורה מקור להשראה מוזיקלית.

השפעת נעלי הקסם והריקוד על תהליך הריפוי

עבור דיתי, הריקוד היה "המוזיקה של הנשמה" שלה, וכלי מרכזי שבעזרתו הרגישה שהיא "מרחפת באוויר ומגיעה עד השמיים". למרות שהניתוחים ברגליה בעקבות מחלה גנטית "ריסקו את חלומה" לרקוד כפרימה בלרינה באופן מקצועי, לריקוד היה תפקיד מכריע בתהליך הריפוי שלה:

• משמעת עצמית כבסיס לשיקום: משמעת הברזל שדיתי רכשה באימוני הבלט המפרכים אצל רותה עמדה לזכותה בתקופת הפיזיותרפיה. היא הפכה להיות "המורה של עצמה", תרגלה כפיפות ברך במיטה והחזירה לרגל את גמישותה בכוח הרצון ששאבה מהסטודיו.

• נעלי הקסם כסמל פנימי: נעלי הבלט הוורודות, ששימשו להופעות הגדולות, הפכו לסמל של עולם פנימי בטוח. גם שנים לאחר מכן, בחלומותיה, המפגש עם הילדה שהייתה ונעילת נעלי הסאטן הוורודות מאפשרים לה להתחבר מחדש ל"מוזיקה הפנימית" שלה ולמצוא מזור לכאבי העבר.

• טרנספורמציה מהריקוד לכתיבה: הריקוד לא נעלם מחייה אלא שינה צורה. כפי שנאמר לה מאוחר יותר, היא הפכה מ"רקדנית פיזית" ל"רקדנית של מילים", כאשר התנועה והקצב עברו אל דפי הספר.

"אני מתה על נעלי הבלט הוורודות שלי. איתן אני רוקדת את "אגם הברבורים" ו"מפצח האגוזים". כשאני שומעת את המוזיקה של צ'ייקובסקי, אני מרגישה שאני מתרחקת מהכול. כאילו אני מרחפת באוויר, מגיעה עד השמיים. בשבילי, הריקוד הוא לא רק תנועה, הוא המוזיקה של הנשמה שלי".

הקשר המיוחד בין דיתי למורה רותה

הקשר בין דיתי לרותה התפתח לאורך השנים ממערכת יחסים של מורה ותלמידה לקשר עמוק של השראה וחניכה:

• ההתחלה: רותה זיהתה את דיתי כבר בגיל שש, בחרה בה מתוך עשרות בנות והעריכה את המשמעת העצמית והנחישות שלה. היא כינתה אותה "ילדתי האהובה" וראתה בה את ממשיכת דרכה.

• המשבר והתמיכה: כאשר דיתי נותחה, רותה הייתה שבורת לב. היא זו שהעניקה לדיתי את המחברת הראשונה ואמרה לה: "כתבי בה את דמעותייך". פעולה זו הייתה נקודת המפנה שהפכה את דיתי מרקדנית לכותבת, ורותה הפכה ל"מגדלור של חייה". הכתיבה הייתה עבור דיתי דרך של ריפוי פנימי.

• הפגישה המאוחרת: שנים לאחר מכן, השתיים נפגשו במקרה בחיפה. רותה, שהתבגרה וסעדה את בעלה הפצוע, גילתה בגאווה שדיתי אכן הפכה לסופרת. הקשר נחתם בהבנה שרותה נטעה בדיתי "עץ של ערכים" המאפשר לה להאמין בעצמה למרות הקשיים. המורה ליוותה אותה כל חייה כמורת דרך, כמאור פנימי.

השפעת המלחמה והפיגועים בבית שאן

חוויות המלחמה והטרור בבית שאן עיצבו באופן עמוק את אישיותה של דיתי ואת נושאי כתיבתה:

• אובדן הביטחון והשתיקה אצל דיתי: המלחמה (מטחי קטיושות וחדירות מחבלים) יצרה אצל דיתי פחד עמוק, "שמיים מפויחים" ורעד בגוף. הפיגועים, וביניהם הפיגוע במועדון שבו נפצע אחיה אפי והפיגוע באוטובוס בחיפה שבו נפצעה היא עצמה, הפכו אותה לילדה שתקנית ומופנמת המסתגרת בתוך עצמה "כמו שבלול".

• הכותבת משקפת כאן כתֵיבת תהודה: המציאות הביטחונית הקשה דחפה את דיתי להשתמש ביומן שלה, "צליל", כדי לעבד את החרדות, את הזיעה והרעד שבאו בעקבות הטראומות.

• הכתיבה מתגלה כביטוי לגבורה וצדק: חוויותיה הובילו אותה לכתוב על נושאים של הקרבה ועזרה הדדית. השיר שכתבה לזכרו של השרת ז'אן פייר אלימי, שהקריב את חייו בפיגוע בבית שאן, והסיפור שזכה במקום הראשון בתחרות הבית-ספרית, נולדו מתוך המפגש הכואב עם השכול והגבורה בעיירתה.

• גיבוש דמות ה"מרפאה הפצועה": בסופו של דבר, חוויות אלו הובילו אותה בבגרותה לעסוק בטיפול בשילוב אומנויות. היא מעידה על עצמה שהפכה מ"מרפאה פצועה" לאישה הקשובה לאחרים ומרפאה אותם דרך הכלים שפיתחה בעצמה - ציור, כתיבה ותנועה.

חשוב לציין כי הספר מתאר את היחס החיובי והתומך של הוריה, שהאמינו ביכולותיה "לעוף ולרקוד", ושל אחיה אפי, שטיפל בה בבית החולים וחשף אותה לעולם המוזיקה. הסביבה החיצונית (חלק מחבריה לכיתה) לעיתים התנכלה לה בשל נכותה הזמנית, אך מורים ומנהלים כמו יצחק קינן ושחר יונאי ראו את כישרונה הייחודי ועודדו אותה להשמיע את קולה. המסר המרכזי של הספר הוא שאין לוותר על החלומות, וגם כשנתיב אחד נחסם, ניתן למצוא דרכים חדשות ומפתיעות לביטוי עצמי ולריפוי. "קיבלתי הזדמנות לרקוד סולו. כולם יודעים שריקוד סולו זה הדבר הכי קשה שיש. צריך להתאמן בלי הפסקה, להיות מרוכז בנקודה אחת דמיונית, ולא לטעות. לרותה, המורה שלי, יש חוקים נוקשים: לאכול רק שלוש ארוחות ביום, לשתות המון מים, ולהתאמן כל יום לפחות ארבעים דקות. היא אומרת שהגוף שלנו צריך חמצן, והמים הם החמצן הזה".

נעלי הקסם כספר תרפויטי

הספר "נעלי הקסם של דיתי" מאת יהודית מליק-שירן הוא יצירה בעלת ממד תרפויטי עמוק, המציעה מודל להתמודדות עם משברי גוף ונפש, עיבוד טראומה וחיפוש אחר זהות. עבור מורים ויוצרים, הספר משמש כארגז כלים המדגים כיצד ניתן להפוך כאב ליצירה ואובדן לצמיחה. להלן המאפיינים התרפויטיים המרכזיים בספר והדרכים בהן הוא יכול לשמש ככלי ריפוי: 1. האומנות כמרחב מוגן ועיבוד רגשי (ביבליותרפיה ואמנות חזותית) - הספר מדגים כיצד היצירה משמשת לדיתי כ"עולם פנימי בטוח".

• המעבר מהגוף אל הדף: לאחר שהניתוחים "ריסקו את חלומה", הכתיבה משמשת לה משען.

• הציור כריפוי: כשדיתי מוגבלת בתנועה, היא מתחילה לצייר על עץ. הציור מאפשר לה "למקד את המחשבה" ולייצר התחלה חדשה במקום שבו הגוף בגד בה.

2. עיבוד טראומה וחרדה (מלחמה ופיגועים) - דיתי חווה טראומות חוזרות - מלחמה, פיגועים וניתוחים כואבים. המאפיינים התרפויטיים כאן כוללים:

• מתן ביטוי לסימפטומים גופניים: דיתי כותבת ביומנה על הרעד, הזיעה והשתיקות שנכפו עליה בעקבות הפיגועים. עצם התיעוד של התגובות הפוסט-טראומטיות הוא שלב קריטי בריפוי.

• תיקון באמצעות שיתוף: המורה וגם המנהל מעודדים את דיתי לספר את סיפורה מול הכיתה. השיתוף הופך את דיתי מקורבן פסיבי למספרת אקטיבית של חייה, ובכך מחזיר לה את השליטה בזהותה.

"השיעור הסתיים, וכל הבנות הלכו להתלבש. אני לא יכולתי לזוז. לא הבנתי למה אני בוכה בלי קול. גופי רעד. רותה התיישבה לידי בישיבה מזרחית, הרימה את סנטרי באצבעה ואמרה: "אלה דמעות של התרגשות. את ילדתי האהובה. יש לך מוזיקה משלך, היא מרקידה אותך מבפנים. כשאת רוקדת בלי מוזיקה וכל תנועה מדויקת, זה מראה על נחישות. והיום החברות שלך בחרו בך לתפקיד סולו. אני גאה בך." "אז למה אני בוכה בלי קול?" שאלתי אותה". 3. שיקום הזהות והתמודדות עם חרם חברתי - הספר מציג משבר זהות חריף כאשר חבריה לכיתה מכנים את דיתי בשמות גנאי בגלל הקביים ומוחקים את שמה.

• השבת השם כפעולה תרפויטית: המנהל קינן מסביר לכיתה ש"שם מכיל זהות ואישיות של אדם". התהליך שבו דיתי סולחת לחבריה ומחזירה לעצמה את שמה הוא רגע של קתרזיס וריפוי חברתי.

• אינטגרציה של העצמי: בבגרותה, דיתי מבצעת תהליך של "מכתב לילדה שבי". היא פוגשת בחלום את "דיתי בת העשר", נועלת את נעלי הבלט הוורודות ורוקדת איתה. זהו תיאור קלאסי של איחוי חלקי זהות, המאפשר לה להשלים עם הילדה הפצועה שהייתה.

4. דמות המחנך כ"מורה לחיים" ומלווה תרפויטי - המורים בספר (רותה, חיה, שחר ויצחק) אינם רק מעבירי ידע, אלא דמויות חונכות המשתמשות בכלים תרפויטיים:

• הקשבה והכלה: המורים רואים את המצוקה של דיתי שמעבר להישגים הלימודיים.

• יצירת הזדמנויות לביטוי: הם מעודדים אותה להשתתף בתחרויות כתיבה ולשתף בחוויותיה, ובכך נותנים תוקף לכישרונה ולקולה הייחודי.

• מודל של "צדק מאחה": המנהל שחר יונאי פועל נגד מורה שנהג בחוסר צדק, ובכך משקם את אמונה של דיתי במערכת ובעצמה.

"הראיתי לה התחלה של סיפור "זה מרתק ממש, איפה ההמשך?" "כשיבוא לי אכתוב." אמרתי. והמורה שלי בעיניה המאירות והטובות חייכה אלי, "את תהיי סופרת, ואני אקנה ממך את כל הספרים שתכתבי" "באמת?" שאלתי והיא הנהנה בראשה. "באמת"! 5. המסר של ה"מרפאה הפצועה" - מאפיין הריפוי החזק ביותר בספר הוא הפיכתה של דיתי עצמה למטפלת בשילוב אמנויות בבגרותה.

• היא מעידה כי היא "המרפאה של עצמה" בציור, בכתיבה ובתנועה, וכי חוויות העבר שלה מאפשרות לה להיות קשובה ומכילה לאחרים.

• מושג ה"רקדנית של מילים" שטבע עבורה אחד ממראייניה הופך למסר המרכזי: הריקוד (התשוקה לחיים) לא חייב להיפסק, הוא רק משנה צורה וממשיך לרפא דרך המילים.

לסיכום, הספר מהווה מדריך למורים ויוצרים המבקשים להבין כיצד להשתמש באומנות (מחול, כתיבה וציור) כגשר מעל תהומות של משבר. הוא מלמד שהריפוי אינו מחיקת הצלקת, אלא היכולת "לרקוד עם הזיכרון" ולהפוך אותו למקור של כוח ועזרה לזולת.