הנכד הקטן צהל כשהוביל אותנו לבקר ולראות את תחילת ההקמה של פיגומי הבית החדש שלו. הבנייה החלה במרחב המוגן. "סבא, בוא לראות את הממ"ד", אמר, בשמחת מוצא מטמון. הוא יודע מה זה ממ"ד. הוא הוזעק אליו, יחד עם הוריו, פעמים אחדות במהלך מלחמת 12 הימים. אזעקות לא מפחידות אותו. שם הוא פגש שכנים, חברים, עקורי-בית זמניים, מהגרים ארעיים אל חוף מבטחים בעירבון מוגבל. הוא רגיל לשהייה קצרה בבית השכנים שמזמינים שכנים אל הממ"ד שלהם. בעוד כשנה, אם וכאשר יישמעו אזעקות, הוא לא ייאלץ לרוץ יחד עם הוריו ושני אחיו התאומים אל הממ"ד של השכנים. יהיה להם ממ"ד בביתם. אולי אז יהיה תורם להזמין מי שאין להם בביתם ממ"ד. ערבות הדדית מכורח הנסיבות, אשר למען הדיוק וההגינות אני יכול לומר בשמחה ואף בהתרגשות שהיא קיימת לא רק במצבי חירום אלא בשגרה. בכל פעם כשמוכרז מבצע ניקיון מקלטים - רעש הרקע הוא לא צפירת ארגעה אלא ראשיתה של אזעקה. הניקיון המתבקש וההכרחי שלהם הוא חלק מההיערכות של העורף (אנחנו) לכל מקרה שיבוא, או לא. במשך שנים לא מעטות הפכו המקלטים למחסני גרוטאות, למתחמי אחסון של דברים שלא זקוקים להם בהכרח, ודאי לא באופן שוטף. חלקם הפכו למעין חדרי כושר, חדרי יצירה, מקום להרעיש בו עם תופים. כשהמקלטים מפונים מכל הדברים הלא חיוניים ונותרים ריקים, נקיים, ערוכים, אות וסימן הוא לדברים לא טובים. אפילו רעים. שלא נדע. "סבא תסגור את הטלוויזיה אני לא רוצה לראות את המלחמה", ביקשה הנכדה כשעל המסך נראו, על-רקע עזה ההרוסה, אנשים הולכים על הררי הריסות בלי כיוון, בלי תכלית, בלי כלום. סגרתי. וחשבתי: הלוואי שכך, בלחיצת כפתור, היה אפשר לכבות מלחמות. קליק וגמרנו. כשאני פוגש בקפה חיילים וחיילות אני מתמתח לעמידת דום (ככל שגופי מאפשר לי) ומצדיע להם. זה טיפשי, אני יודע. זה קיטשי, אני יודע. אבל - בואו - זה מרגש אותם. אחד אחת, תהיה דרגתם אשר תהיה, בכירים או זוטרים. יש כאלה שמודים בחיוך, בקידה. חיילת אחת, רב טוראית, אמרה לי, כשהצדעתי לה ואמרתי "כל הכבוד לצה"ל" - "תצחק, אבל זה ממש מחזק". לא צוחק. באתי להצדיע ולחבק ומצאתי עצמי מחזק. כמעט לא מוסרי לבקש יותר מזה.