פרשה עצובה ומזעזעת בתולדות מדינת ישראל, הייתה פרשת בית חולים לבריאות הנפש "תרפא" שבשרון. במהלך שנת 1948, בפרק זמן של חודשים מעטים מתו כ-20 מאושפזים-שוהים במוסד זה, בבני 50-20. שיעור תמותה חריג זה הביא לפתיחת חקירה בעקבותיה הואשמו בעלי בית החולים, באחריות למותם של לפחות שמונה מבין החולים שמתו. באזור השרון לא רחוק מרעננה, פעל בשנות המדינה הראשונות בית חולים לבריאות הנפש בשם "תרפא". בעליו היו שמואל גפן בן 46 ורעייתו לאה גפן בת 47, תושבי תל אביב. מספר החולים-השוהים בבית החולים "תרפא" עמד ב-1948 על כ-140 חולים. כ-60 מהם הוגדרו אז "חולים נרגזים", חולים ששוכנו באגף נפרד.

מקרי מוות חריג ב"תרפא" "הדליקו נורה אדומה"

במהלך שנת 1948 בפרק זמן של חודשים מעטים מתו בנסיבות מסתוריות כ-20 חולים בבני 50-20 שאושפזו או שהו בבית החולים "תרפא". התמותה החריגה של כמות כזו של חולים מסוג זה בפרק זמן קצר יחסית, והעובדה כי רוב החולים שמתו היו צעירים יחסית - כאמור בבני 50-20 ולא סבלו ממחלות פיזיות משמעותיות, "הדליקו נורה אדומה" אצל מחלקת הבריאות הממשלתית (כך נקרא אז משרד הבריאות בראשית דרכו), והוחל בשיתוף המשטרה בחקירה לבירור נסיבות מקרי המוות. החשדות התגברו לאחר שבאותה עת נמצא מת הפסיכיאטר של בית החולים תרפא ד"ר מנדל ונשמעה הערכה כי מת לאחר שנדבק במחלת טיפוס המעיים. מחלקת הבריאות הממשלתית הורתה לנתח את גופתו של מ.א, אחד החולים ב"תרפא" שמת. הניתוח גילה שהחולה מת עקב תזונה בלתי מספקת.

ועדה ציבורית לבדיקת המוות החריג בביה"ח "תרפא"

ועדה ציבורית מורכבת מרופאים ואנשי מקצוע, לבדיקת המוות החריג בבית החולים "תרפא" קבעה נחרצות על סמך עדויות של רופאים ועובדים ועל סמך ביקורים בבית החולים תרפא, כי התנאים הסניטריים והתזונתיים במוסד זה היו מתחת לכל ביקורת. בעקבות ממצאי חקירת הוועדה הציבורית החד-משמעיים הוציא שופט בית הדין המחוזי ד"ר קיסטר צו פירוק לחברת תרפא. בית החולים הופקע-הוחרם מידיהם של בעליו שמואל ורבקה גפן והועבר לרשות מחלקת הבריאות הממשלתית (משרד הבריאות של אז) שמינתה את ד"ר זאב רפאלי ויוסף מינצר למנהלי בית החולים.

שמואל ורבקה גפן נעצרים בחשד לאחריות למות חוליהם

בעקבות ממצאי הוועדה ציבורית, נעצרו ב-18 בינואר 1949 בעלי בית החולים "תרפא" שמואל גפן ורעייתו רבקה גפן והובאו בפני שופט השלום, ד"ר מגורי כהן. בהמשך הובאו לחקירה מוקדמת בפני שופט חוקר ולדמן. בדיוני המשפט נשמעו עדויות מזעזעות מצד רופאים ועובדים בבית החולים תרפא על מה שהתרחש בין כתליו. העד הראשון ד"ר א. צלרמאיר, "רופא עצבים" בקופת חולים של ההסתדרות, מסר כי קיבל מטעם משפחות החולים תלונות על האוכל הלא מספיק המוגש לחולים. העד, שהיה מבקר ב"תרפא", נוכח לדעת כי בזמן האחרון הורעו פני החולים. העד השני, ד"ר קורט לוינשטיין אף הוא "רופא עצבים "בקופ"ח של ההסתדרות, סיפר כי היה נתקל תמיד בהתנגדותם של מנהלי "תרפא" בבואו לסייר במוסד כדי לבקר את החולים שהוכנסו לשם על-ידי קופת חולים. לטענת ד"ר לוינשטיין, התנאים במוסד היו קשים. החדרים היו צרים מלהכיל את מספר החולים הרב. אלה היו ממש תאים קטנים. הלכלוך היה רב בכל פינה בבית החולים. מראה פניהם של החולים לא העיד על תזונה מספקת. המצב הגרוע ביותר היה באגף החולים הבלתי שקטים שלא התאים כלל לתפקידו. ד"ר אדמונד כהנא, מבית החולים הממשלתי בפרדס כץ, מסר בעדותו בדיוני בית המשפט, כי ב-27 בנובמבר 1948 הוא ניתח את גופתו של מ.א מאושפז שמת בבית חולים תרפא. הניתוח קבע "רזון קשה כללי בגופה, העלמות השומן תחת העור של המת, שחפת בריאה, וסימנים המעידים על תזונה בלתי מספקת". עובד סניטר בבית החולים בשם לישניאק, אמר בעדותו: האוכל שניתן לחולים, היה גרוע. הם קיבלו שלוש ארוחות זעומות ליום והמנה העיקרית הייתה אטריות. מצב הניקיון במוסד היה גרוע. כל החצר הייתה מלוכלכת והיו שם הרבה זבובים. בור השופכין היה לקוי והמים עלו מתוכו לחצר. העדה שרה זיידמן, טבחית המוסד מסרה פרטים על האוכל שניחן לחולים במוסד זה. לארוחת הצהרים בישלו מרק שכלל 25 ליטר מים, 2 חבילות אטריות, כמות קטנה של גריסים וחבילה קטנה של מרגרינה. לחולים השקטים ניתן יום-יום גם נתח בשר קטן אך ל"חולים המרוגזים" ניתן בשר רק פעם או פעמים בשבוע. מר זרעוני פקיד משרד האוצר מסר בעדותו בדיוני החקירה המוקדמת על סכומי כסף גדולים ששילם משרד האוצר ל"תרפא" עבור חיילים משוחררים שחלו וכן עבור "אסירי עכו" שהועברו לבית החולים תרפ"א.

תאי הבידוד של החולים היו בגודל מטר על מטר וחצי

בפני בית המשפט הופיע ב-7 באפריל 1949 ד"ר זאב רפאלי, שמונה מטעם המדינה יחד עם יוסף מינצר, לנהל את בית החולים "תרפא" במקומם של הזוג שמואל ורבקה גפן, וסיפר כי ביום שקיבל בפיקוחו את המוסד מידי הנאשמים, נמצאו בו 71 חולים. רוב החלונות בבית החולים היו בלי זגוגיות. השער היה ללא מנעול, הקירות היו מלוכלכים וסדוקים ולא היו ארונות. לא הייתה הסקה ולא תנורים. בגדי החולים היו מלוכלכים ולרבים לא היו נעלים. רובם סבלו מגרדת. שלושה מתוך כל ארבעת חולים סבלו מפרונקלין. אחד החולים בשם מ.ל סבל ממחלת הפלגרה" - מחלה הנגרמת מחוסר ויטמינים. מחלה מופיעה ביחוד בתקופת רעב. כן ציין העד ד"ר רפאלי כי המזרונים שמצא היו רטובים ונדף מהם סירחון. העד מצא מעט מאוד חומרי רפואה בכמות המספקת למשפחה, אף מודד חום שלם לא נמצא ותאי הבידוד היו בגודל של מטר על מטר וחצי.

בית חולים ללא פועל ניקיון

מעדויות עובדים בבית החולים תרפא עולה כי בבית החולים היו כ-130 חולים ולעיתים אף יותר. אך לא הועסק בבית החולים ולו פועל ניקיון אחד ועבודות הניקיון הוטלו על החולים, שבמקרים רבים בגלל מצבם הנפשי והאישיותי לא ניקו את גופם ואת מיטותיהם ולא פעם התהלכו שעות וימים כשצואה מרוחה על מיטותיהם ועל ידיהם ורגליהם וריח רע נדף מהם וכמויות של זבובים כיסו את גופם. כמו-כן היה בבית החולים חולה שחפת שהתהלך בחופשיות גמורה מחדר לחדר. צבי חייט אחד המטפלים ב"תרפא" סיפר על תנאי עבודה קשים במוסד: ב-60 "חולים נרגזים" טיפלו שני עובדים בלבד. אף הוא, כמו שאר העובדים, מסר פרטים רבים על הלכלוך ששרר בבית החולים. לדבריו, כמעט ולא ניתנו כלי אוכל ל"חולים הנרגזים" ורובם ככולם נאלצו לאכול את המרק בכפות ידיהם. העובדים שלא יכלו לראות ברעבונם של החולים היו פורסים להם לעיתים לחמם.

עדות האחות הראשית

האחות הראשית ציפורה דנציגר מסרה בעדותה בפני השופט החוקר ולדמן כי חצר ה"חולים הנרגזים" ומעונותיהם היו במצב סניטרי ירוד מאד. השמשות היו מנופצות גם בחורף. כל חולה קיבל רק שמיכה אחת והחולים ישנו על מזרונים רקובים בלי סדין וגם פשפשים לא חסרו במזרונים. העדה סיפרה כי על 60-50 החולים היו 10 כפות והחולים אכלו בידיהם כחיות. את הכלים רחצה חולה זקנה במים קרים ללא סבון. במוסד לא היו כל פועלי ניקיון. האחות הראשית דנציגר סיפרה עוד, כי "לפני כחצי שנה פרצה בבית החולים מגיפת טיפוס. על מזרון אחד שכבו שני חולי טיפוס יחד עם חולה בלתי נגוע. החולה נדבק כמובן במחלה."

שמואל גפן מבעלי "תרפא": בבית החולים התנהל הכל כסדר

שמואל גפן בעל בית החולים טען באמצעות עורך דינו כי בבית החולים תרפא התנהל הכל כסדרו. לחולים ניתן מספיק אוכל וגם התנאים הסניטריים היו תקינים". בעלי בית החולים טענו להגנתם כי היה המחסור בעובדים בבית החולים ולא היה בנמצא כוח אדם. בתגובה לטענתם העיד מר סמולינקי, עובד לשכה התעסוקה הכללית כי "תמיד ללשכה היו מחוסרי עבודה שאפשר לשולחם למוסד לו הייתה דרישה כזו". בא-כוח התביעה לייבזון דרש בדיוני החקירה המוקדמת להעמיד את הנאשמים לפני בית המשפט המחוזי באשמת הריגה ואילו הסנגור ד"ר לנגה ציין בדבריו כי התביעה לא הוכיחה שיש יסוד להאשים את שמואל גפן ורעייתו ולפיכך ביקש מהשופט לשחרר הנאשמים מדין. ב-27 ביוני 1949 החליט השופט החוקר ולדמן בסיום החקירה המוקדמת נגד שמואל גפן ואשתו כי הזוג גפן יישפט בבית דין מחוזי באשמת הריגת שמונה חולים. השופט ציין וקבע כי לאור העדויות הרבות ששמע, יש להעמיד את רבקה ושמואל לדין בפני שופט המחוזי באשמת אחריות להריגת חוליהם. משפטם של הזוג גפן התנהל בפני השופט המחוזי מ. קנת שבפניו הופיעו עדים רבים ובינהם ד"ר א. מלחי שקבע כי מקרי המוות המרובים ב"תרפא" נגרמו כתוצאה מתזונה ירודה. הרופא הביא כדוגמה את מקרה המות של ש.ט, חולה ששהתה ב"תרפא" ובגופה נתגלו סימני רזון, שחפת ומחלת טיפוס הבטן. גם במהלך המשפט במחוזי נגד רבקה גפן, כמו בדיוני החקירה המוקדמת, נשמעו עדויות רבות שאישרו את טענת התביעה כי בבית החולים "תרפא" שררה צפיפות גדולה, לכלוך רב, וחוסר תזונה. אלה היו סימני ההיכר של המוסד, טענו העדים הרבים שהעידו במהלך המשפט.

כתב האישום נגד שמואל גפן בוטל "מחוסר הוכחות"

במרס 1950 הודיע היועץ המשפטי כי החליט לבטל את כתב האישום נגד שמואל גפן מחוסר הוכחות, לעומת זאת הודיע כי יימשך המשפט נגד אשתו רבקה גפן. ביום 30 ביולי 1950, בפני אולם מלא אנשים, גזר השופט מקס (מרדכי קנת על רבקה גפן שנה וחצי מאסר וקנס של 5,000 לירות. העיתונאים שסיקרו את המשפט דיווחו כי "הנאשמת קיבלה את פסק הדין בשקט". בעלה נכח בדיון. השופט קנת ציין בהקראתו את גזר הדין: "על פסק דין זה לשמש לקח לכל אדם הנוטל על עצמו את החובה לדאוג לאנשים חסרי ישע. יש לדעת שעין הציבור פקוחה". מטעם התביעה והפרקליטות הופיעו עורכי הדין א.ש מויאל ומרים בן פורת הסנגור היה א. לוויצקי. (יתכן שמדובר באשר לויצקי הסנגור הידוע א.א) התחושה הכללית שלאור ונוכח האישומים החמורים והעדויות הרבות והחד-משמעיות כלפי הזוג שמואל ורבקה גפן, גילתה המדינה יחס סלחני כלפיהם. לא ברור למה לא הוגש כתב אישום נגד בעל בית החולים "תרפא" שמואל גפן אלא רק נגד רעייתו רבקה גפן. מעניין האם ריצתה רבקה גפן את עונש השנה וחצי שנגזרו עליה, ואם כן ריצתה עונש זה היכן ריצתה אותו. מבין השורות אני למד כי לא מן הנמנע שאולי היה רצון "לסגור" את הפרשה כמה שיותר מהר כדי שלא תיפתח תיבת פנדורה ויתעוררו שאלות כמו למשל, מדוע התעורר משרד הבריאות מאוחר למרות ה"נורות האדומות" שדלקו בפרשת "תרפא" כמה חודשים לפני שהפרשה התפוצצה, והאם לא התרשל משרד הבריאות בפיקוח על בית החולים. כמו-כן האם ידעו רופאים על הנעשה בבית החולים ומדוע שתקו. ושאלה שמתבקשת בנושא זה האם פיצתה המדינה את בני המשפחה של החולים שמתו בשל הזנחה ואי טיפול ראוי.