יש רגעים בהיסטוריה שבהם אי-אפשר להתחבא מאחורי קולקטיב, ועדות או "המערכת". רגעים שבהם קו ההכרעה עובר דרך אדם אחד. לטוב או לרע. האחריות מתכנסת לנקודה אחת. בעיני רבים, זה בדיוק מה שקרה בשנתיים האחרונות ובעצם בעשרים השנים האחרונות. יש אדם אחד שנושא באחריות המרכזית לניצחון האחרון, והוא בנימין נתניהו. לא משום שהיה הקול הרם ביותר, אלא דווקא משום שפעל פעם אחר פעם נגד הזרם. נגד עמדת מערכת הביטחון, נגד המלצות זהירות, נגד הלחץ הבינלאומי, נגד הפחד משיתוק. הוא בחר לא להיגרר, אלא להוביל. כך היה בהחלטה על עיתוי המערכה בצפון, עיתוי שנדחה בכוונה, בניגוד לקריאות לפעולה מיידית. דחייה שנתפסה אז כהססנות, אך בדיעבד אפשרה הבשלה מודיעינית, מדינית וצבאית שהניבה תוצאות מדויקות ומכאיבות לאויב. כך היה גם בשורת מבצעים שנחשבו "בלתי אפשריים" או "מסוכנים מדי": מבצע הביפרים, התקיפה המדויקת של הבונקר של נסראללה, וההחלטה להיכנס לעזה חרף התנגדות רחבה כמעט מקיר לקיר. שוב ושוב נאמר לו "אי אפשר", "זה יבעיר את האזור", "העולם לא יאפשר". והוא? בחר שלא להיכנע. ההחלטה שלא להרים דגל לבן, לא לעצור באמצע, לא להיכנע ללחצים, הייתה החלטה אישית. כך גם ההחלטה להיכנס לרפיח, למרות האיומים המדיניים והאזהרות הביטחוניות. כך גם ההתעקשות על המשך לחץ צבאי מתמשך, לא כאקט נקמה אלא ככלי אסטרטגי שמייצר שינוי מציאות. מעל כל אלה, המערכה הרחבה יותר. התקיפה באירן, מבצע "עם כלביא", לא כתגובה אימפולסיבית אלא כמהלך מחושב, שמסמן קו אדום ומבהיר שהמשוואה השתנתה. גם כאן, לא קונצנזוס הוביל, אלא הכרעה נועזת, אחד נגד כולם. נתניהו פעל פעמים רבות כמעט לבדו. מבודד. מותקף. לעיתים אפילו מגוחך בעיני סביבתו. וזה איננו מקרה. כבר בעבר אמר לו הרבי מליובאוויטש שהוא יהיה "אחד מול כולם". לא כחזון מיסטי בלבד, אלא כהגדרת תפקיד: מנהיג שמוכן לשלם את מחיר הבדידות כדי לממש אחריות היסטורית. אפשר לאהוב אותו, אפשר לשנוא אותו. אפשר להתווכח על סגנון, על עבר, על פוליטיקה. אבל קשה להתווכח עם עובדה אחת: ההכרעות שהובילו לתוצאות הדרמטיות לא התקבלו בוועדה. הן התקבלו על-ידי אדם אחד, שפעל שוב ושוב נגד הזרם. הזרם, בסופו של דבר, השתנה. בהיסטוריה לא תמיד זוכרים את מי שצדק בזמן אמת. אבל תמיד זוכרים את מי שהעז להכריע. לצד כל העובדות שפורטו לעיל, שאלתי את עצמי כיצד יראה הפרק המסכם בדוח ועדת החקירה הממלכתית לטבח 7 באוקטובר 2023, להלן הפרק שכותרתו "אחריות ראש הממשלה בנימין נתניהו, האפשרות למציאות אחרת" מתוך דוח ועדת החקירה לאירועי 7 באוקטובר שעתיד אולי להתפרסם בשנת 2027 וזו לשונו: "הוועדה קובעת כי לא נמצאה אחריות אישית ישירה של ראש הממשלה לאירועי הטבח מיום 7 באוקטובר 2023. קביעה זו אינה מנקה את ראש הממשלה מאחריות מדינית, ערכית ואסטרטגית עמוקה להעדרה של מדיניות ומעורבות במצב בעייתי בן עשרים שנה ובההידרדרות רבת השנים שסופה הוביל לאסון. הוועדה קובעת כי היה קיים כשל מתמשך בהבנת המציאות (2023-2009) שהחל במדיניות ההינתקות של אריאל שרון. הוועדה מזהה ליקוי מאורות מתמשך בהבנת המציאות שהתפתחה ברצועת עזה מאז שנת 2006. במשך יותר מעשרים שנה, המדיניות כלפי עזה נשענה בעיקר על מדיניות של הינתקות ועצימת עיניים, העדר ניהול הסכסוך והיעדר חתירה פתרונו, שאיפה לשקט זמני במקום אסטרטגיה ארוכת טווח, הכלה, דחייה, סבבי לחימה ושיקום חלקי, כמו גם הימנעות מהכרעה רעיונית באשר לעתיד הרצועה ותושביה. הוועדה קובעת כי נוצרה מציאות של גרירת רגליים, עצימת עיניים והעדפת נוחות מדינית רגעית על פני ראייה אסטרטגית עמוקה. הוועדה קובעת כי לא נבנתה תוכנית ממשית ליצירת אופק אזרחי בעזה, ולא נוצרה אלטרנטיבה אמיתית לרדיקליזציה. הוועדה קובעת כי לא הונחה תשתית למציאות שבה צעיר עזתי יכול לחלום על חיים ולא על מוות. הוועדה סבורה כי אילו היו מושקעים מאמצים ממשיים מצד מדינת ישראל בנקיטת מדיניות של יותר מעורבות בעזה היה ניתן ליצר מציאות שונה: פיתוח כלכלה אזרחית רחבת היקף, פתיחת אופקי תנועה, עבודה והשכלה, חיזוק גורמים מתונים, יצירת תלות הדדית במקום ניכור הדדי, ייתכן שהמציאות הביטחונית, האנושית והמדינית הייתה מתפתחת אחרת. בפועל, שני הצדדים, כל אחד ממניעיו, בחרו בקיפאון מסוכן: ישראל העדיפה יציבות ביטחונית קצרת טווח, והנהגת עזה של החמאס העדיפה כוח ושליטה על פני רווחת אזרחיה. התוצאה הייתה דור שלם שגדל בתוך סגר, פחד, השפלה ותחושת חוסר עתיד. הוועדה קובעת כי, לא היה נכון לנקוט במדיניות של "שב ואל תעשה", משל לאדם שיש לו סרטן, גיגול ממאיר והוא לא נוקט בפעולה להסרתו. הוועדה סבורה כי מי שמוחק את אנושיותו של הצד האחר, מנציח את מעגל האלימות. הוועדה מזהה כי עם תום המלחמה האחרונה, לצד ההרס והכאב, יש ניצנים של תקווה אנושית חדשה בצד הפלשתיני לשבור את מעגל הדם, המוות והשכול. החזרת חטופים, יוזמות אזרחיות וקולות חדשים משני הצדדים עשויים להעיד על רצון אנושי לצאת מהסחרור ההיסטורי. הוועדה רואה בכך הזדמנות לא פוליטית בלבד, אלא מוסרית. הוועדה מסכמת כי הבחירה האמיתית העומדת בפני ישראל אינה בין ניצחון להשפלה אלא בין חיים משותפים במציאות מורכבת, מפוכחת וזהירה או המשך קיום במעגל אינסופי של דם, נקמה וכאב. הוועדה קובעת כי נקיטת מדיניות של חתירה מתמדת להסדר מדיני כהמשך ישיר להסכמי אוסלו, הייתה יכולה למנוע מלחמה ולחסוך חיים. הוועדה קובעת כי השלום עשוי להיראות רחוק.אך התקווה גם אם קטנה היא הכלי היחיד המסוגל לשבור את הכלוב שבו לכודים שני העמים זה שנים."