מאז 7 באוקטובר, מדינת ישראל מתמודדת לא רק עם אויבים חיצוניים ועם אלימות חסרת מעצורים, אלא עם שבר עמוק בהרבה, שבר בתודעה. מתברר שאנו סובלים בראש ובראשונה לא ממעשי הרשע של האחרים, אלא מן האשליות שטיפחנו בעצמנו לאורך שנים. לא המציאות היא שרדפה אותנו באותו בוקר, אלא המראות המדומים שהצבנו במקומה: תחושת ביטחון מדומה, אמונה שהכוח לבדו יגן, שקט שנקנה בהסכמות שבריריות והכחשה עמוקה של אזהרות ברורות. את עומק האשליה הבנתי לא רק דרך הדיווחים, המספרים והתחקירים. הבנתי אותה בגוף, ביום ההלוויה של רן גואילי, גיבור העם. על פניו, עם מאוחד, דגלים, טקס ממלכתי, מילים נכונות, כאב אמיתי. אך דווקא בתוך האחדות הזו התגנבה תחושה קשה: זהו עם שמבכה בכנות, אך עדיין אינו מטפל בשורש. עם שיודע להתאבל, אך מתקשה לשאול את השאלות שמאיימות לערער סדרים, משרות ונרטיבים. הפער הזה בלט במיוחד בנוכחות ההנהגה. לא בעצם ההגעה, אלא בניסוחים הזהירים, בכאב שהיה מותר, ובשתיקות סביב האחריות. הקשבתי והבנתי עד כמה קל להתאחד סביב האובדן, ועד כמה קשה להתאחד סביב האמת. כמה פשוט לעטוף שבר בטקסים, וכמה מורכב לפרק את האשליות שקדמו לו. 7 באוקטובר קרע מעלינו את המסך. הוא חשף פער כואב בין הסיפור שסיפרנו לעצמנו לבין המציאות. האויב לא נולד באותו יום; הוא גדל מול עינינו, בזמן שאנחנו העדפנו להאמין שהמציאות ניתנת לניהול, לדחייה, להכלה. שהזמן עובד לטובתנו. שהוא יפתור את מה שאומץ, אחריות ומנהיגות היו אמורים לפתור. אבל השבר אינו רק ביטחוני. הוא מוסרי, ערכי, אזרחי. הוא שואל אותנו מי אנחנו כחברה כשהמיתוסים קורסים: האם אנחנו עם שמסוגל להביט לעצמו בעיניים, להודות בכשל, לדרוש אמת גם כשהיא לא נוחה או עם שמעדיף נרטיבים מנחמים ותחושת אחדות שאינה מתורגמת לתיקון. כמי שבאה מעולם הניהול בסיעוד, אני יודעת ששבר אמיתי אינו מתרחש ברגע אחד דרמטי. הוא נבנה לאט, מתוך התעלמות מסימנים קטנים, מתוך תקווה שהכאב יעבור מעצמו. ראיתי מערכות קורסות לא מפני שלא היה ידע, אלא מפני שלא הייתה נכונות להקשיב לאמת כשהיא עדיין לוחשת. גם בחיים וגם במדינה, שלב ההכחשה הוא המסוכן ביותר: הוא מרגיע, אך גובה מחיר כבד. וכסופרת וכמשוררת אני יודעת גם זאת: אמת כואבת יכולה לפצוע, אך רק היא מאפשרת ריפוי. בלי מבט כן, אין תיקון. בלי לקיחת אחריות, אין עתיד. אבל שאינו מלווה בחשבון נפש עלול להפוך לאנדרטה שמקבעת את הכישלון במקום למנוע את הישנותו. וכך, מתוך עוצמה שבפרדה ממנו, מתוך האדמה שנסגרה על קברו של רן גואילי, נותר הכאב העירום, לא כסמל, לא כסיפור מנחם, אלא כמציאות שאין לה תחליף. מתן הכבוד האחרון לא היה רק פרידה מלוחם, אלא רגע של מפגש עם מה שאי-אפשר עוד לעקוף, המחיר. הכאב של האמת מחייב אחריות ומוביל לפעולה; הכאב של ההכחשה שקט אך מתמשך, שוחק מבפנים. ובסופו של דבר, מדינה נבחנת לא בכוחה להתאבל, אלא ביכולתה ללמוד - לא ביכולתה להיאחז באשליות, אלא ביכולתה להביט באמת בעיניים פקוחות, ולבחור אחרת.