היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שירו של משורר אנגלי מן המאה התשע-עשרה, שהבין את יתרונו של בית-המלוכה האנגלי. את ההרהור והשיר ואת 972 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנוייים. וולטר סוואג' לנדור (Walter Savage Landor, 1775-1864) היה משורר וסופר אנגלי שנחשב לגדול כותבי הפרוזה בתקופתו (בעיקר בזכות ספרו 'שיחות דמיוניות'), ושיריו השפיעו מאוד על ייטס, רוברט בראונינג, רוברט פרוסט, ניטשה ואחרים. הוא למד באוקספורד, אבל מזגו הסוער גרם לו לריב עם כל הסובבים אותו ולבוז לכל סמכות, כפי שניתן למצוא בשיר 'הג'ורג'ים'. הוא סולק מאוקספורד, אך ירושת אביו אפשרה לו חיי רווחה. למרות אופיו הוא היה גם נדיב ונאמן, וזכה בחברים רבים ואוהבים. הוא מת בגיל שמונים ותשע, ונקבר ליד אליזבטת בארט-בראונינג בבית הקברות האנגלי בפירנצה. את השיר 'הג'ורג'ים' קראתי באנתולוגיה 'אנגליה, אנגליה שלי' (England my England, 1988). הספר נפתח בשני ציטוטים מאת ססיל רודס. הראשון: "להיוולד אנגלי זה לזכות בפרס הראשון בלוטו של החיים", והשני "שאל כל אדם לאיזה לאום היה רוצה להשתייך, ותשעים ותשעה מתוך מאה יגידו לך שהם מעדיפים להיות אנגלים". אינני יכול שלא להסכים לשני הציטוטים. בחרתי לגור בכפר הבולגרי, המזכיר לי את הנוף האנגלי האהוב עלי, רק משום שאין לי דרכון אנגלי. אני אוהב את אנגליה משום שאני יודע שאם אנחת בשדה-התעופה היתרו, ואסע לווינדזור, ולפני טירת וינדזור שבה מתגוררים מלכי אנגליה אתעקל ברחוב התמזה, אראה מימין את החנות הקטנה שבה מייצרים פאדג' שוקולד נהדר, בדיוק כפי שהיה כשהגעתי לשם לראשונה לפני ארבעים שנה. אני אוהב לדעת שיש דברים שאינם משתנים, שיש נופים מוכרים ויפים שאיש לא יבנה בהם מרכזי קניות, ושיש תרבות 'שמרנית' שנמשכת מאות שנים. השמרנות הבריטית יוצרת תחושה של 'מקום בטוח', אבל היא אינה שמרנות דתית, קנאית, אלא להפך, שמרנות המכבדת אחרים, ושיודע להתבדח גם על חשבונה. שירו של לנדור על 'הג'ורג'ים' הוא שיר המבטא את ההומור האנגלי, שמכיר בחולשתה של השמרנות הבריטית, ולמרות זאת בוחר להמשיך בה. שושלת המלוכה הבריטית היא שושלת מושחתת, המחזיקה בעושר רב מזה דורות רבים. האנגלים בזים למלכיהם, אבל שומרים עליהם בקנאות, כסמל שמעניק להם תחושה של המשכיות וביטחון. האנגלים אוהבים את בית-המלוכה שלהם, את הטקסים ואת חגיגות ההכתרה, אבל אינם מעריצים את המלכים עצמם. הם מכירים בערכם של סמלים וטקסים ליצירת תחושת ביטחון, אבל באמצעות הפרלמנט נטלו מהם את הכוח לשלוט ללא הגבלה. לנדור מתאר בבוז רחום את אישיותם החולנית של מלכי אנגליה, אבל מתוך התיעוב אפשר להבחין גם בגאוה נסתרת על עצם קיומה של שושלת, שמעניקה לממלכה תחושת ביטחון. השיר מתאר ארבעה מלכים בשש שורות קצובות, במשקל מרובע היוצר תחושה של ביטחון. השיר נפתח בהשוואה: "הַמֶּלֶךְ גּ'וֹרְג' הָרִאשׁוֹן תָּמִיד נֶחֱשָׁב מְתֹעָב, אַךְ גּ'וֹרְג' הַשֵּׁנִי יוֹתֵר מְתֹעָב". המוח האנושי אינו מזהה את המציאות כפי שהיא, באופן אובייקטיבי, אלא באמצעות השוואה. האם יש משמעות לתיאור "הַמֶּלֶךְ גּ'וֹרְג'" כ"מְתֹעָב"? כל קורא יודע שהביטוי "מְתֹעָב" מתייחס לאישיות שלילית ביותר, לאישיות דוחה. אבל המלה "מְתֹעָב", לכשעצמה, אינה אומרת לנו דבר, מחוץ לביטוי של בוז כלפי "הַמֶּלֶךְ גּ'וֹרְג' הָרִאשׁוֹן". אל כשהמשורר ממשיך ומתאר את בנו של "הַמֶּלֶךְ גּ'וֹרְג' הָרִאשׁוֹן" כ"יוֹתֵר מְתֹעָב" אנחנו מבינים שלא מדובר כאן באישיותו של מלך מסוים, אלא בשושלת של מלכים אנגלים, שהמשורר האנגלי נהנה לבוז לה, בציניות מזוקקת. כעת ממשיך המשורר ומתאר את הדור השלישי של משפחת המלוכה המתועבת: "הַאִם הָיָה אֵי-פַּעַם יְצוּר אֱנוֹשִׁי, שֶׁשָּׁמַע טוֹבוֹת עַל גּ'וֹרְג' הַשְּׁלִישִׁי?" באמצעות מניפולציה מתוחכמת מעביר המשורר אל הקורא את חובת ההוכחה להיותו של "גּ'וֹרְג' הַשְּׁלִישִׁי" מתועב לא פחות מאבותיו. הוא עושה זאת מבלי לומר מילה רעה על המלך הזה, כשהוא שולל את האפשרות שהוא שונה מאבותיו המתועבים. ובאמת, האם יש קורא "שֶׁשָּׁמַע טוֹבוֹת עַל גּ'וֹרְג' הַשְּׁלִישִׁי?" מ.ש.ל. גם את "גּ'וֹרְג הָרְבִיעִי" מצליח המשורר להכפיש, מבלי לנמק זאת ומבלי להתייחס כלל לאישיותו ולמעשיו של המלך האחרון בשושלת: "וּכְשֶׁגּ'וֹרְג הָרְבִיעִי (בָּרוּךְ הַשֵּׁם) נִטְמַן בָּאֲדָמָה, עִדַּן הֲגּ'וֹרְגִ'יָם הִסְתַּיֵּם". וולטר סוואג' לנדור כתב על שושלת "הֲגּ'וֹרְגִ'ים" מבלי להתייחס אליהם כלל, מבלי לתאר את שלטונם, את השפעתם, את אישיותם ואת השפעתם על התרבות האנגלית ועל הפוליטיקה האנגלית. באמצעות ההומור הדק הוא מביע את עמדתו על עצם קיומו של בית-המלוכה האנגלי. אבל הבוז הדק לקיומו של בית-המלוכה האנגלי אינו מבטא התנגדות להמשך קיומו. הבריטים אוהבים את המסורת המלכותית שלהם, גם אם אינם אוהבים את מלכיהם. כבר במאה השלוש-עשרה הוגבלה סמכותו של מלך אנגליה באמצעות המגנה כרטה, ובסוף המאה השבע-עשרה הועבר כוחו של המלך לידי הפרלמנט. מדוע, אם כך, למרות ההתנגדות של האנגלים לבית-המלוכה שלהם, הם לא ביטלו אותו? (הם אוהבים לדבר על כך, כשם שהסקוטים אוהבים לשנוא את האנגלים ולרצות להיפרד מהם, אך לא מעלים על דעתם לממש זאת). נדמה לי ששירו של לנדור מסביר את התופעה הזו. התרבות האנגלית היררכית מאוד, ולכל מעמד בה יש מקום משלו, ללא ניידות בין המעמדות. קיומו של בית-מלוכה סמלי וחלש, שמאוכלס על-ידי דמויות שניתן לתעב או ללעוג להן, מאפשר לכל אנגלי ללגלג ואולי להתנשא לרגע מעל למי שעומד בראש המעמד הגבוה ביותר. רק בשביל העונג הזה כדאי להמשיך ולקיים את בית-המלוכה. Walter Savage Landor / The Georges George the First was always reckoned Vile, but viler George the second; And what mortal ever heard Any good of George the Third? When on earth the Fourth descended (God be praised), the Georges ended השיר של לנדור רלוונטי מאוד גם לממשלות הדמוקרטיות בימינו, שבראשן עומדים פסיכופתים הממנים מקורבים חדלי-אישים, עבריינים או בורים לשרים ולמנהלי משרדי הממשלה. כך יכול הציבור, הכורע תחת עומס המיסים וזכויותיו מנושלות ממנו להתנשא לרגע על נבחרי הציבור המגוחכים, ולאפשר להם להמשיך למצוץ את דמו.