עשרות אלפי זוגות רגליים צעדו על האספלט בתל אביב והקצב היה אחיד. לא היה זה קצב של מחאה סקטוריאלית, אלא דופק של חברה שרוצה לחיות. המראה של עשרות אלפי יהודים וערבים צועדים כתף אל כתף נגד מכת המדינה של האלימות בחברה הערבית, לא היה רק מפגן של סולידריות - הוא היה שיעור בדמוקרטיה יישומית. במשך שנים התרגלנו לדבר על "הם" ו"אנחנו". אבל כשהכדורים שורקים ברחובות רמלה, נצרת או לוד, ההדף שלהם לא עוצר בקווי הפרדה דמיוניים. הוא מרעיד את יסודות הבית של כולנו. המחאה המרשימה הזו הוכיחה שמול התהום של הפשיעה המאורגנת, הציבור כבר הבין את מה שחלק מהנהגתו עדיין מסרב לעכל: הגורל שלנו שזור זה בזה. מי שמחפש הוכחה לכך שזה אפשרי, לא צריך ללכת להפגנות. מספיק להיכנס לחדר מיון בכל בית חולים בארץ. שם, מתחת לחלוקים הלבנים, אין "מגזרים". יש רופאה ערבייה שנלחמת על חייו של חסיד גור, ופרמדיק יהודי שמנשים תינוקת מטירה. בבתי החולים, בתחנות כיבוי האש ובחדרי המורים, השותפות היא לא סיסמה - היא שגרת חיים מצילת חיים. שם מבינים שאם הצוות לא יעבוד יחד, החולה לא ישרוד. מדינת ישראל היא ה"חולה", והשותפות היא התרופה. הערבים בישראל הם כ-20 אחוזים מהאוכלוסייה. אי-אפשר לדבר על שגשוג כלכלי, על ביטחון אישי או על חברה מתוקנת כשחמישית מהציבור חי תחת אימה יומיומית. אי-אפשר לבנות קומה שנייה של דמוקרטיה כשהיסודות בוערים. הגיע הזמן להעביר את הרוח הזו מהרחוב אל שולחן מקבלי ההחלטות. השותפות היהודית-ערבית חייבת להפסיק להיות "אירוע חירום" ולהפוך לתשתית פוליטית ושלטונית. אם אנחנו יודעים להציל חיים יחד באמבולנס, אנחנו חייבים לדעת לנהל את המדינה יחד בכנסת ובממשלה. הצעדה הזו הוכיחה שיש כאן רוב דומם - יהודי וערבי כאחד - שנמאס לו מהפרד ומשול. יש כאן ציבור עצום שדורש מיגור של האלימות לא כי הוא "נחמד", אלא כי הוא מבין שזהו תנאי הכרחי לקיום שלנו כאן. אתמול צעדנו ביחד. מחר אנחנו צריכים להתחיל לבנות ביחד. לא "אלה לצד אלה", אלא פשוט - ביחד. כי בסופו של יום, כפי שראינו בבתי החולים וכפי שראינו ברחובות אמש: כשהלב פועם למען המטרה הנכונה, קשה מאוד להבחין בצבע של היד שמחזיקה את השלט. על כולנו להפנים כי רק ביחד נצליח.