בימים שהשגרירה המדינית של מדינת ישראל עלתה על שרטון של מדיניות משיחית, טוב שיש לה שגרירות אומנותית מרגשת ומרשימה, שגרירות, שמביאה קהלים גדולים ברחבי העולם לקבל את מדינת ישראל במחיאות כפיים ובתשואות סוערות באולמות מלאים של שוחרי תרבות טובה. זו שגרירות הנושאת את השם תאטרון "גשר", שמקום מושבו באולם "נגה" ביפו. השבוע ציין תיאטרון "גשר" במעמד חגיגי מאוד מרשים 30 שנה על הבמה את ההצגה של המחזאי יהושע סובול "כפר" בבימויו של יבגני אריה ז"ל, הצגה שייצגה את ישראל ב-11 מדינות ברחבי העולם, בפסטיבלים יוקרתיים, כשקהלים באולמות מלאים הריעו וקידמו במחיאות כפים סוערות את המחזאות והתרבות הישראלית במיטבה. במאי 1997 תאטרון גשר ייצג את ישראל במסע לאנגליה בפסטיבל לונדון, ברייטון, ניו קסל, קמברידג' ומנצ'סטר, כשלונדון טיימס מכתירו בעקבות מחזה של יהושע סובול כ"אחד מהתיאטרונים המובילים בעולם." במרס 1998 במסע לגרמניה השתתפו בפסטיבל ברלין והופעות ב-12 ערים נוספות. במאי 1998 בהופעה בארצות הברית בניו-יורק פסטיבל בלינקולן סנטר. הניו-יורק טיימס ציין: "תיאטרון גשר ממצב עצמו כתיאטרון הישראלי החדשני הטוב ביותר בעולם". זו מחמאה יפה לשגרירת ישראל בשדה האומנות. באוקטובר 1998 באיטליה בפסטיבל רומא. באוקטובר 1998 באוסטרליה פסטיבל מלבורן. באוקטובר 1999 באירלנד בפסטיבל דבלין. בנובמבר 2002 מסע ללטביה ולפולין בפסטיבל ספוטקניה. באוקטובר 2004 מסע לרוסיה למוסקבה. באוגוסט 2014 מסע נוסף לרוסיה לאומסק פסטיבלאקדמיה וחתימה במסע נרחב לסין בבייג'ין. אינני מבקר תיאטרון, אך יותר מ-70 שנה רעייתי ואני נושמים תיאטרון, ואת ההצגה כפר נשמנו השבוע בפעם השלישית - נשמנו עולם ומלואו של תאטרון אמיתי בהצגה מרגשת, נפלאה, מלהיבה מאד. ישבתי בשורה הראשונה ורציתי לקום ממקום מושבי ולחבק את יוסי הטבל של הכפר, אותו מגלם כבר 30 שנה ישראל סשה דמידוב. הנושא את האידאלים, הכמיהות והמאוויים של הנאחזים באדמת ארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה הקודמת. נותרתי עם כאב עוצמת הפער בין הנעשה סביבי בעריסת חלומם של אנשי הכפר שהיה ואיננו.

חוויה מרגשת

בהצגת "הכפר" באולם נוגה, ביתו של תאטרון "גשר", נשבה באולם אימת הסכנה של ימים רחוקים, שמא גדודי הצבא הגרמני-איטלקי בפיקודו של הגנראל פילדמרשל רומל ינצחו את הצבא הבריטי בקרבות אל עלמין. משם פנויה הדרך לכניסת הגייסות של הצבא הנאצי לארץ ישראל ומימוש תוכניות ההשמדה של הישוב היהודי, שכבר הכין את תוכנית "מצדה", לפיה יילחמו צעירי הישוב. כל צעיר יהודי יילחם עד הכדור האחרון במרומי הר הכרמל, רק לא להיכנע. למרבה המזל, הצבא הבריטי בפיקודו של מונטוגומרי הנחיל תבוסה לרומל, שפיקד על צבא גרמני-איטלקי בצפון אפריקה. לפני שמונים שנה אני הילד הרך הייתי כבן שמונה, כשחזר אבי אחרי שנות שירות בצבא הבריטי עטור תהילה בנושאו דרגת טר"ש על היותו חייל בחיל התובלה הבריטי בקרבות אל עלמי. אבי, ראובן קלינסקי זכרונו לברכה, נטל חלקיק זעיר בחילוץ ארץ ישראל מאימת פלישה נאצית. כך שחוויות אישיות שלי השתלבו עם החוויה המרגשת, שהנחילה לי ההצגה "הכפר". יהושע סובול, מהמחזאים הבולטים בדורנו הציג כתיבה מורכבת, ששוזרת ריאליזים עם שפה פיוטית מוסרית. זה מחזה הדורש מהצופה הקשבה לא רק למילים, אלא במידה רבה דורש מאיתנו הקשבה לשתיקות ורגעי השתיקות היו משכנעים וכבשו אותי הצופה. סובול אינו מטיף, אך גם לא מתחמק. הוא צייר דמויות אנושיות רב ממדיות, שנעו בין כוונות טהורות היסטוריות שלא נחקרו דיין. ההצגה הפגישה את הצופה עם ההתמודדות של יהודי, החי על חורבות כפר ערבי נטוש. בהדרגה נחשף קשר רגשי של הדמות היהודית ובין שורשיו של המקום והאנשים שגרו בו קודם, ערבים שחלקם גורש וחלקם הגדול ברח, כי התפתה לתעמולת הנהגה ערבית כושלת. זו הצגה על זיכרון קולקטיבי, על השתקה מול אמת, על אנושיות החוצה גבולות אתניים - על הכאב שבאובדן משני הצדדים. ההצגה אינה רק הצגה - זו חוויה מרגשת, שאינה נוחה לעיכול. היא ביקשה ממני הצופה לעורר אותי לשאול שאלות, לעורר וגם לגרום להרהר, והותירה אותי חסר מנוחה. יהושע סובול כותב את הלא נאמר, והבמאי הווירטואוז יבגני אריה הצליח להביאו לבמה ברגישות ובכבוד. הבימוי של יבגני אריה מדויק, פיוטי ושומר על מתח מתמיד בין היומיומי לבין הסמלי. בשילוב מוזיקה, תאורה ותפאורה הצליח הצוות, שעבד על הבימוי עם הבמאי, ליצור אווירה טעונה, להבליט את הדרמה האנושית ולא לאבד את הקשר ההיסטורי. הנושאים טעונים והצופה נדרש להתעמת עם שאלות מוסריות לא פשוטות.

נקודות כואבות

כשלושה שבועות לפני כן ראיתי את ישראל (סשה) דמידוב בתפקיד של חנן בהצגה "הדיבוק". בהצגה "הכפר" הוא יוסי הטמבל של הכפר. בשבילי הוא יוסי החכם, המוסיף רובד של חוכמה ומתח פנימי, בהצליחו לבטא את העומק מבלי להכביד - בדיוק כמצופה משחקן ראשי בהצגה. יהושע סובול הפגיש אותי כצופה עם תחושות כואבות, כשאנחנו בנינו חיים על חורבות של אחרים. הוא הפגיש אותי הצופה עם שלל השסעים החברתיים והנפשיים, שמאפיינים את חיינו בארץ. דוגמה בולטת היא השסע בין עולים חדשים ניצולי שואה וותיקי הישוב. או תמונה המתנהלת בשולי ההצגה, בה מסתיים רומן בין קצין בריטי ונערה ישראלית, כשב-29 בנובמבר 1947 בעקבות החלטת עצרת האו"ם בא גם הקץ לרומן ביניהם. הצופה בהצגה חש את יהושע סובול שאינו מלטף, אלא מאיר נקודות כואבות, המטשטשות גבולות שבין קורבן לתוקפן, בין היסטוריה לצדק. אני מציע לקורא לרוץ לתאטרון "גשר" לזכות בחוויה אומנותית מרגשת. להצגה המתסיסה את המחשבה ומפגישה אותנו עם עצמנו תוך כדי כך שמאתגרים את הנרטיב השכיח והמקובל. ועל הדרך יזכה בהצגה מופלאה, מרגשת, כובשת, מחממת לב, יזכה בתיאטרון במיטבו. ואני מצטרף לביקורת של "אוריינט אקספרס" - "תחת הכותרת כפר - מסתתרת אחת מההצגות הטובות ביותר, אם לא הטובה ביותר..."

אני מאחל למדינת ישראל, כמו שהשגרירה האומנותית גשר סוחפת אחריה המונים להריע לשחקניה, לשבח את במאיה ומחזאיה, למעמד הזה תזכה גם השגרירות המדינית הכבולה המבודדת והכבויה.