אירופה אוהבת לראות את עצמה כמצפן מוסרי. יבשת של ערכים, זכויות אדם, זיכרון היסטורי ולקחים שנלמדו "לעולם לא עוד". אלא שכאשר המציאות דורשת עמידה יציבה המצפן הזה נוטה לסטות.
מאז פרוץ המלחמה, הפער נחשף. לא רק בין הצהרות למעשים, אלא בין זיכרון מוסרי לבין נוחות פוליטית. אירופה מדברת בשפה גבוהה של הומניזם, אך מתקשה להחיל אותה כשהמחיר עלול להיות אי-נוחות פנימית, הפגנות ברחובות או ביקורת ברשתות החברתיות. יש מדינות אירופיות שעמדו לצד ישראל - ויש לכבד זאת. אך אחרות בחרו בדרך הקלה: סימטריה מזויפת, קריאות "לשני הצדדים" והטפות מוסר למדינה שנלחמת על עצם קיומה. זו אינה ניטרליות, זו בריחה מאחריות.
אירופה דורשת מישראל סטנדרט מוסרי גבוה במיוחד, אך מתעלמת מההקשר שבו היא פועלת: טרור שמכוון במכוון לאזרחים, שימוש ציני באוכלוסייה אזרחית, והצורך לקבל החלטות בלתי אפשריות בזמן אמת. אותו סטנדרט לא תמיד מיושם כאשר אלימות מתרחשת קרוב לביתה של אירופה עצמה. יש כאן עייפות אירופית מישראל, עייפות מהמורכבות, מהצורך לבחור צד ברור, מהמחויבות להגן על דמוקרטיה מותקפת. נוח יותר להתרחק, להרים גבה, לדבר על "פרופורציות" ולסמן וי על מצפון נקי.
אך כשאירופה מתרחקת, היא גם חושפת את גבולות השותפות. מי שתומך רק כשהמצב נוח, אינו שותף אמיתי. מי שמתקשה לעמוד לצד מדינה דמוקרטית ברגעי משבר, אולי אינו מוכן למחיר של הערכים שהוא עצמו מטיף להם.
ישראל אינה צריכה להתחנן להבנה. שחרור מהצורך באישור אירופי אינו ניתוק, הוא התפכחות. הבנה שלא כל מי שצעד איתנו בעבר מסוגל להמשיך במסע הנוכחי. זה לא מוחק את ההיסטוריה, אך מחייב מבט מפוכח בהווה. אירופה בוחרת לעיתים להתרחק, וישראל רשאית לבחור שלא לרדוף אחריה. הגורל שלנו אינו תלוי במחיאות כפיים מפריז, ברלין או לונדון, אלא ביכולת שלנו לעמוד זקופים, לבנות בריתות אמיצות ולהמשיך קדימה גם כשחלק מהקהל הבינלאומי בוחר לצאת מהאולם.
ג’וליה רוברטס אמרה פעם: "כשאנשים מתרחקים ממך, תן להם ללכת. הגורל שלך אף פעם לא קשור למי שעוזב אותך." זו אמת לא רק בחיים האישיים, אלא גם בזירה הבינלאומית. מדינות נכנסות לחיינו, מתערבות, תומכות, ובסופו של דבר חלקן בוחרות להתרחק. ולעיתים, ככל שהמציאות קשה יותר, המרחב שנוצר אחרי העזיבה חשוב לא פחות מהקשר שהיה קודם.
העזיבה הזו אינה בהכרח זלזול או אויבות. היא משקפת שינויים בשגרה, בחינות של מחויבות, והכרה שמרחק לעיתים נוח יותר מאשר התמודדות. לא תמיד משתלם להיאחז במי שמסרב להישאר. במובן הזה, העזיבה היא הזדמנות, מרחב לבנות קשרים עם מדינות שמוכנות ללכת איתנו באותו מסלול, שמבינות את המציאות כפי שהיא, ושיכולות להיות שותפות אמיתיות.
ישראל למדה לאורך השנים שהגורל שלה, הביטחון, החוסן והעצמאות, אינו תלוי ברצון העמים האחרים. הוא נקבע על-ידי היכולת שלנו לפעול, לעמוד יציבים ולבנות בריתות אמיצות, גם כשחלק בוחר להתרחק. המסר ברור: לא כל מי שנכנס למסע שלנו נועד להישאר עד הסוף. כשמדינה מתרחקת, זה לא סוף הסיפור. זו קריאה לפעולה, תזכורת שהעוצמה שלנו נמצאת ביכולת להמשיך, לבנות ולהוביל במסלול שלנו, גם כאשר חלק מהשותפים בוחרים ללכת בדרך שלהם. מה שחשוב, להסביר נכון, לפעול בחכמה, ואז לתת למצב להתבהר ולהתחדש.