מרוץ שליחים, רבים יודעים, הוא מרוץ שבו משתתפים ארבעה רצים, אשר כל אחד מהם, למעט האחרון שבהם, מחזיק בידו מקל, שאותו הוא מעביר לידי הרץ הבא בתור. אני לא מדבר על רצים אולימפיים המתאמנים בהעברה מהירה וחלקה של המקל. כל קושי קל בהעברתו, כל התמהמהות בה, עלולה לגרום עיכוב ואף הפסד. לא נעים.
לעולם אזכור את מרוץ השליחים היחיד, הראשון והאחרון גם יחד, שהשתתפתי בו, כילד. מדובר בארבעה רצים, אשר שלושה מהם אמורים להעביר את המקל לרץ הבא בתור. רק האחרון, מן הסתם המהיר ביותר, פטור. לא זוכר האם המרוץ נערך במסגרת תחרות כל שהיא או בשיעור ספורט רגיל, שבו התחלקנו לקבוצות. כך או כך. אני הייתי הרץ האיטי ביותר על-פי התוצאות והיכולת, ולכן הוצבתי להיות במקום השלישי, מתוך הנחה שהשניים הראשונים, היותר מהירים ממני, בוודאי, יצליחו לפתוח פער או, לחלופין, לסגור פיגור.
כאילו הובלעתי בין הרצים המחפים על אטיותי במהירותם. כשהגיע תורי לקבל את המקל ולהתחיל לרוץ עמו, אירעה לי תקלה, אחיזתי במקל הייתה רופפת והוא נשמט לי. בשלב זה היה ברור שגם אם ארים אותו, ייפתח פער בלתי ניתן לסגירה, והקבוצה שלנו תגיע אחרונה במקצה.
היה מתאים לי דווקא לא להצליח למסור את המקל, כלומר לשחרר אותו מידי. העדר יכולת השחרור היא מאפיין מובהק באישיותי. הוא בא לידי ביטוי בתחומים שונים. בוחני כליות ולב ואנשים אשר ירידה לפשר הנפש היא מקצועם ועיסוקם יגידו, כצפוי וכמשוער, כי אני מפצה עצמי באופן מסוים באמצעות אי-השחרור של מה שלכאורה מתבקש ואף נדרש לשחררו. לא יודע. לא חוקר במופלא ממני. כך או כך, השמטת המקל עשויה הייתה להעיד על תכונה נוספת, שאף היא מאפיינת אותי.
כשאני מאמץ את זיכרוני הקלוש (החרוץ כמו השכחה שלי) נדמה לי שהשתתפתי רק פעם אחת במרוץ כזה, באחד משיעורי הספורט. הסיבה שפעם זו הייתה ראשונה, אחרונה ויחידה היא החותם שטבע בי הכישלון המחפיר, המעליב, להעביר את המקל לרץ הבא. הכישלון הזה צרוב בי עד היום. וכך יצא שגרמתי בהכרח להגעתה לכאורה של קבוצתי למקום האחרון.
למעשה חרצתי את גורל שאר שלושת הילדים שהיו אמורים לרוץ להיתקע במקום ולהיוותר בו נבוכים, מתוסכלים וכועסים. עליי. אלא מה. אלא מי. לא הועיל ההסבר שלי שהתקבל כתירוץ. כך או כך, הכישלון היה חרוץ ומחפיר, צורב ומייסר. זה לא כישלון יתום. אבי אביו הביולוגי. אבהותי לא ניתנת להכחשה. ובכל זאת - גם הוא בן יקיר לי. אבל זה כבר נושא למאמר אחר.
אני חוזר עשרות שנים לאחור במנהרת הזמן שמאפשרת נסיעה לאחור רק בזיכרונות ובגעגועים, או בפצעים ובסיוטים: התנצלתי בפני חבריי לקבוצה בעודי מחניק בכי. חלפו שנים ואני עדיין לומד לשחרר. הרי בסוף אצטרך להעביר את המקל.