הגענו לנקודה שגם פסקי הדין של בית המשפט העליון מתחילים להיראות כטקסטים רל"ביסטיים, אם כי עטופים כמובן במחלצות מתוחכמות מעט יותר. באופן כללי, תסכולם של שופטי המיעוט, עמית וברק-ארז, בדנג"ץ נציב שירות המדינה, ניכר היטב בפסקי הדין שלהם. הם פשוט מתקשים להאמין ששופטי הרוב מסרבים להתעלם מלשון החוק הברורה, ומסרבים לחייב את הממשלה לפעול באופן שהחוק פוטר במפורש, וזאת למרות כל נפנופי הידיים שלהם והסבריהם המלומדים למה, בעצם, ראוי שהחוק יהיה אחרת ממה שהוא. הזלזול במעמד ראש הממשלה ראו למשל את הפיסקה הזו של עמית: "כאשר ראש הממשלה, שהוא אדם פוליטי, בוחר בעצמו את נציב שירות המדינה, על-מנת לקדם 'מדיניות' עלומה שעל טיבה וקנקנה איננו יודעים דבר, התוצאה היא אחת: מינוי פוליטי של נציב שירות המדינה. מי שישלמו את המחיר על כך, הם כולנו, אזרחי המדינה." אתם הבנתם את זה? בעיני עמית, ראש הממשלה איננו מי שעומד בראש הרשות המבצעת, שנבחר בקולות של מיליוני בוחרים; ראש הממשלה איננו האדם החזק במדינה, שבידיו הפקיד המחוקק סמכויות אדירות ומרחיקות לכת, ממינויים בכירים ועד ניהול מלחמות; ראש הממשלה הוא גם לא, בפשטות, האדם שבידיו הפקיד המחוקק את הסמכות לבחור נציב לשירות המדינה. מבחינת עמית ראש הממשלה הוא פשוט "אדם פוליטי", במובן המזלזל והמרדד ביותר של הביטוי. וככזה, לא רק שלא ניתן לסמוך עליו, אלא הוא חשוד מראש, וברור מראש שהתוצאה של החלטתו תהיה "מינוי פוליטי", ש"כולנו", אזרחי המדינה, נשלם את המחיר עליו. ומי אם לא עמית - שהוא כמובן לא פוליטי בכלל - יציל אותנו, אזרחי ישראל חסרי הישע, ממזימותיו הזדוניות של ראש הממשלה שבחרנו לנו, ושמבקש להפעיל את הסמכויות הבסיסיות שהוענקו לו בחקיקה מפורשת של הכנסת שגם אותה אנחנו בוחרים. מעבר להתייחסות המזלזלת להדהים הזאת בראש הממשלה בישראל - וספק גדול בעיני אם היה מעז לכתוב כך על ראש ממשלה שאיננו נתניהו - מתעוררת השאלה המובנת מאליה: מי בדיוק ביקש מעמית להציל את הציבור הישראלי? מי בחר בו? מי הסמיך אותו? מי הוא חושב שהוא? דומה שעמית פשוט שכח שתפקידו הוא לשפוט בהתאם לדין, ולא להתעלם מהדין כדי "להציל" את המדינה מכל מיני מחירים מדומיינים של החלטות גרועות של ראשי ממשלה אותם עמית לא אוהב. בפיסקה קצרה זו מזוקקת כל היהירות המתנשאת ופורעת החוק של עמית, שרואה את עצמו כמי שבא להציל את הציבור מפני ראש הממשלה שהציבור בחר, ולמנוע ממנו להפעיל את הסמכויות שהמחוקק העניק לו. ובאמת, כאשר צריך להציל את המדינה מסכנות נוראות, מה יש לדקדק בזוטות כמו לשון החוק? פרשנות חוק פרסונאלית ומוטה גם השופטת ברק-ארז מספקת פסקה מדהימה משלה: "היעלה על הדעת שראש ממשלה שהוא גם נאשם בפלילים יהיה הגורם המוביל את מינויו של מי שבידו להדיח את בכירי מערכת אכיפת החוק? על כך אני משיבה בשלילה." נניח בצד את העובדה שיש מרחק רב, רב מאד, בין מינוי נציב לשירות המדינה לבין "הדחת בכירי מערכת אכיפת החוק" - כפי שנלמד גם מחוסר הצלחתה של הממשלה לסלק מתפקידה יועצת משפטית לעומתית וכושלת שכבר שלוש שנים מועלת בתפקידה באופן מחפיר, ושראוי היה מאוד לפטרה; ונניח בצד גם את העובדה שאם אכן יהיה חשש שראש הממשלה עושה שימוש בסמכותו למנות נציב כדי להיטיב את מצבו בדרך זו או אחרת בהליכים הפליליים המתקיימים נגדו, קיימים שפע של כלים משפטיים כדי להתמודד עם החלטות כאלה - כגון איסור ניגוד העניינים והשיקולים הזרים - ונתמקד בתמיהה משל עצנו: היעלה על הדעת שהתשובה לשאלה מיהו הגוף המוסמך למנות נציב לשירות המדינה, שהיא שאלה משפטית בעלת תוקף כללי, תקבל תשובה עקרונית שונה רק משום שכנגד ראש הממשלה המכהן בזמן נתון מתנהלים הליכים פליליים? היעלה על הדעת שפרשנותו של חוק כללי שנחקק לפני למעלה משבעים שנה, ולא השתנה מיום חקיקתו, תהיה לפתע שונה עבור הממשלה הנוכחית וראש הממשלה הנוכחי? האם לא היה זה בית המשפט הזה שחזר והזהיר מפני "חקיקה פרסונאלית"? פסק הדין בפרשה זו מהווה לדעתי ציון דרך חשוב. מעולם לא חשפו שופטים של בית משפט עליון בצורה בוטה ושקופה כל-כך את הפוליטיקה שמנחה את החלטותיהם.