האם פינוי ההתנחלויות מרצועת עזה הוביל לאסון שבעה באוקטובר? תומכי ההתנחלויות ביו"ש, ובוודאי תומכי החזרה להתיישבות יהודית בעזה, טוענים שכן. אליהם מצטרפים גם הביביסטים, כחלק מפינוי האחריות על המחדל מבנימין נתניהו. אבל הטענה מופרכת. לא רק שקורלציה לא מעידה על סיבתיות, אין כאן אפילו קורלציה. אז בואו ננתח את הדברים, שיהיה לכם משהו להעתיק ולהדביק בכל פעם שמעלים מולכם את הטענה הזו: הטענה שהפינוי ב-2005 הוביל למחדל 2023 היא ניסיון פשטני להסביר תופעה מורכבת דרך גורם בודד. ניתן לפרק אותה באמצעות שלושה עקרונות מרכזיים:

1. מבחן התקדים והקורלציה: סיני מול עזה

כדי שפעולה (פינוי יישובים) תוביל לתוצאה (טרור), עליה להיות עקבית. המציאות הישראלית מוכיחה שזה לא המקרה: התקדים של סיני (1982): ישראל פינתה את חצי האי סיני ויישובים פורחים (כמו ימית). התוצאה הייתה הסכם שלום יציב שנטרל את האיום הצבאי הגדול ביותר על המדינה. הכישלון בעזה: כאן הפינוי הסתיים בעליית החמאס ובעלייה בטרור. פעולה זהה הובילה לתוצאות הפוכות, אז די ברור שהמשתנה המכריע אינו פינוי היישובים עצמו, אלא גורמים אחרים. למשל, זהות השחקן בצד השני (חמאס לעומת מצרים), יציאה ללא הסכם מול יציאה עם הסכם, ועוד. הטענה שדווקא בעזה הפינוי הוא האשם היא "מדגם של אחד" שמתעלם מההצלחה ההיסטורית בסיני.

2. הגאוגרפיה של הביטחון: אזרחים אינם "שכפ"ץ"

הטענה שנוכחות יישובים מונעת טרור סותרת את הדוקטרינה הצבאית ואת עמדת המומחים: הערים ברצועת עזה מעולם לא פונו: גם לפני 2005, לא היו התנחלויות שישבו בתוך עזה או בח'אן יונס. היישובים היו מובלעות מבודדות שדרשו סד"כ עצום רק כדי לאבטח את צירי הגישה אליהן. בכירי הצבא דאז הבינו שהחזקת יישובים בלב אוכלוסייה עוינת הופכת את האזרחים והחיילים למטרות לטרור ושואבת משאבים ביטחוניים. ואם התנחלות היא הדרך הבטוחה להגן על הגבול, מדוע לא הקמנו יישובים בעומק לבנון או סוריה? צבא מודרני אמור להגן על גבולות ריבוניים; הוא אינו זקוק לגני ילדים בקו האש כדי למלא את משימתו.

3. הקונספציה: טיפוח החמאס ותעדוף כוחות

המחדל של 7 באוקטובר לא נבע ממהלך שקרה 18 שנה קודם לכן, אלא מהחלטות שהתקבלו בעשור האחרון: חמאס כ"נכס": לאורך שנים ממשלת ישראל אימצה מדיניות שראתה בחמאס "נכס" פוליטי שנועד לפצל את הזירה הפלשתינית ולהחליש את הרשות. מדיניות זו, שכללה העברת כספים קטריים והכלה של התעצמות הארגון, היא שאיפשרה לו להפוך לצבא טרור מאומן. חלוקת המשאבים: ערב המתקפה, צה"ל פרס את עיקר כוחו ביהודה ושומרון. בעוד שסביב עזה הושארו כוחות דלילים, ביו"ש הוצבו כ-25 גדודים כדי לאבטח התנחלויות ומוקדי חיכוך. ביום פקודה, עוטף עזה נותר ללא מענה הולם, לא בגלל היעדר התיישבות בתוך הרצועה, אלא בגלל תעדוף משאבים להגנה על התיישבות במקום אחר. וכמובן מחדל נורא של מערכת הביטחון, שכל האחראים לו לקחו אחריות והתפטרו, בשונה מהדרג המדיני שמתחמק מאחריות. לסיכום: הניסיון לקשור בין ההינתקות ל-7 באוקטובר אינו רק כשל לוגי והיסטורי, אלא מהלך פוליטי כפול: 1. חמיקה מאחריות: הסטת האשמה מהקונספציה של העשור האחרון - טיפוח החמאס כ"נכס" ותיעדוף כוחות לקוי - למהלך מדיני מלפני 18 שנה. 2. הצדקת מפעל ההתנחלויות: יצירת "נרטיב של פחד" שנועד לשכנע את הציבור שפינוי התנחלויות מבודדות ביו"ש יוביל בהכרח ל"עזה שנייה". הטיעון הזה משתמש באסון 7 באוקטובר כדי לקבע את התפיסה שהתנחלויות הן צורך ביטחוני קיומי, למרות שבפועל, הצורך להגן עליהן הוא ששואב את כוחות צה"ל מגבולות המדינה הריבוניים ומשאיר אותם חשופים. 3. הטענה שצריך התנחלויות כי אחרת הצבא לא יהיה שם, לא משכנעת. אפשר, והדבר נעשה לא פעם, כולל בעזה, להשאיר כוחות צבר גדולים בריכוזי אוכלוסייה עוינת. לא צריך בשביל זה להביא לשם אזרחים שרק מקשים על העבודה של צה"ל.

מסקנות

1. אין עובדות סבירות שתומכות בטענה שפינוי יישובים מוביל לטרור. 2. כאשר יש גבול ברור ומעברו מדינה ריבונית יש לנו שקט. זה נכון כמובן מול מצריים וירדן, אבל זה גם נכון מול סוריה אפילו ללא הסכם שלום. מול לבנון הסיפור יותר מורכב. יש גבול אבל לבנון אינה מדינה ריבונית - היא נשלטה על-ידי מדינות אחרות וארגוני טרור.