ב-31 בדצמבר 2025, העיתון הרשמי של חמאס "פלשתין" פרסם את כתבתו של יחיא אל-יעקובי (يحيى اليعقوبي) מהעיר עזה, שעסקה בפועלו של אבו עוביידה (أبو عبيدة), דובר גדודי אל-קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס. אבו עוביידה, ובשמו המלא - חד'יפה סמיר עבדאללה אל-כחלות (حذيفة سمير عبد الله الكحلوت) - חוסל בתקיפת חיל-האוויר הישראלי ב-30 באוגוסט 2025. להלן קטע מהכתבה: [...] המומחה לעניינים ישראלים אמין אל-חאג' [أمين الحاج] אומר: "דמותו של רעול הפנים [אבו עוביידה] שברה את ההיגיון של השליטה הביטחונית, שכן היעדר הפנים, השם והטון האישי מנעו מהכיבוש [ישראל] להפוך אותו ליעד סופי, ולכן כל הופעה חיזקה את תחושת ההמשכיות". אל-חאג' הוסיף [ואמר] לעיתון "פלשתין": "זה יצר תחושה כרונית של חוסר אונים, ולכן הסיוט הזה לא היה בדברים עצמם אלא בעקביותו ובהמשכיותו באותו טון ובאותה משמעת, ואפילו בקצב ובאפקט ובתשומת הלב המתגברת תמיד". יותר מדמות תקשורתית [רגילה] לדברי אל-חאג’, בתודעה הישראלית, אבו עוביידה היה יותר מדמות תקשורתית רגילה או דובר תקשורתי בלבד. הופעותיו קושרו לרוב לאירוע [ביטחוני] או להסלמה [ביטחונית] משמעותית, ולכן התקשורת העברית התייחסה אליו כ"סופה" [המבשרת על] אזהרה, והצהרותיו תורגמו ונדונו, משום שהתעלמות מהן עלולה הייתה להיות יקרה. זה יצר איום סמלי שכפה את נוכחותו מחוץ לשליטת הכיבוש, וזה כשלעצמו הפך למקור דאגה מתמדת. הוא הוסיף ואמר, "אבו עוביידה לא שיווק נרטיב מורכב ולא נאום של הצטדקות, דבריו היו ישירים, קצרים ונחרצים. השיח שלו היה קרוב יותר למציאות לשונית פשוטה ומגובשת, אך רהוטה ומשפיעה". לדברי המומחה לעניינים צבאיים ראמי אבו זבידה [رامي أبو زبيدة], במהלך המערכה [הצבאית] אבו עוביידה התעלה על המכונה התקשורתית הישראלית - שנהנית מתקציבים עצומים ונתמכת בערוצים אזוריים - באמצעות מספר שיטות פעולה, בראשן השליטה בקצב של זמן [העברת המסרים] ובבחירת עיתויים קריטיים, כמו לילות [ימי] שבת והשעה תשע בערב - שבהן [גדודי] אל-קסאם הפגיזו את תל אביב בשנת 2012, קביעת שעת ההפגזה מראש ואתגר את הכיבוש בהפלת רקטות ההתנגדות. אבו עוביידה [צ"ל אבו זבידה] אישר [בשיחה עם] העיתון "פלשתין", כי המסרים [של אבו עוביידה] שיבשו את מערכת השיקולים של ישראל, אמצעי התקשורת העבריים קטעו את תוכניותיהם כדי לנתח את דברי רעול הפנים [אבו עוביידה]. משמעות הדבר היא שהוא קבע את סדר היום של השיח בתוך החברה הישראלית, וכן ניהל את נושא האסירים [החטופים הישראלים] בהיבט הפסיכולוגי והשתמש בו כסכין בבטנה של החזית הפנימית הישראלית - באמצעות פרסום שמות [החטופים] המשוחררים, והאמירות על גורל ההרוגים מביניהם. לדברי אבו זידה, אבו עוביידה הצליח להניע את הרחוב הישראלי נגד ממשלתו - דבר שהדיפלומטיה לא הצליחה לעשות. [...] [סימוכין]