מזה למעלה משנה מונעת היועמ"שית גלי בהרב-מיארה מהממשלה למנות נציב שירות מדינה. הנציב היוצא, הואיל "להציל" את המדינה ולהמשיך בכהונתו על-מנת למנוע ואקום. בית המשפט העליון בהרכב שלושה שופטים, הנשיא עמית השופטת ברק-ארז, בניגוד לעמדתו של המשנה לנשיא סולברג, קיבל את עמדת היועצת המשפטית לממשלה, אך בדיון נוסף בהרכב חמישה שופטים (מינץ ווילנר נוספו להרכב המקורי), התהפך פסק הדין. בדיון הנוסף הוחלט בדעת רוב שהממשלה צודקת, והיא זכאית לבחור נציב שירות מדינה בדרך שהתוותה, ומכאן שלאורך תקופה מאוד ארוכה, היועצת המשפטית לממשלה ובית המשפט העליון שמו מכשולי שווא בדרכה. יותר מאשר חשוב פסק הדין, חשובה המנגינה שבו. שופטי הרוב, בעיקר נעם סולברג ודוד מינץ תקפו את עמדת הנשיא ואת העמדת היועמ"שית לממשלה, לטעמי, באופן חסר תקדים, ובאורח שלדעתי מעולם לא נשמע בקרב השופטים העליונים שלנו. למשל על עבודת היעוץ המשפטי בשלבי התמיכה שייעוץ כזה מצופה לתת לממשלה נאמר על-ידי המשנה לנשיא סולברג "גבולות הדין רחבים במידה ניכרת מאלה שהוצגו לממשלה על-ידי הייעוץ המשפטי לממשלה, ושלהם טען הייעוץ המשפטי גם בהליכים לפנינו (בהקשר זה יצוין, כי אף שני חברַי, שראו לנכון לחייב את הממשלה בקיום הליך תחרותי - הבהירו כי אין מדובר בחובה להקים ועדת איתור; ודאי לא בהרכב שבו דגלו גורמי הייעוץ המשפטי לממשלה)." מכאן שהשופט סולברג אינו מסתפק בשלילת עמדת הייעוץ המשפטי לממשלה אלא טוען שהייעוץ המשפטי לממשלה "פישל" בשלב שנתן לממשלה את הייעוץ, ולא תיאר נכונה את גבולות הדין לממשלה. לטעמו גבולות הדין רחבים הרבה יותר, והוא מדגיש שאף שופטי המיעוט, עמית וברק ארז מסכימים לכך. ויועץ אשר לא מתאר נכון את הגבולות במסגרת עבודת הייעוץ, חוטא למילוי את תפקידו ומפר את אמונם של אלה שמינו אותו לתפקיד. ממה נפשך, אם אינו יודע את הגבולות ואיננו מקצועי, חובה להחליפו, ואת זאת מנסה הממשלה לעשות אך אותו בית משפט עומד בדרכה, ואם הוא מעלים את הגבולות במזיד, אז ודאי שחובה לפחות להחליפו. על טעות בפרשנות של חוק אפשר לסלוח, על טעות בפרשנות של תקדים אפשר למחול, אך סולברג אומר לטעמי כי היעוץ המשפטי, בין אם בשוגג ובין אם במזיד, הוליך את הממשלה שולל, ובמקום להיות יועץ משפט הוא הפך לרועץ משפטי, הפך את הייעוץ המשפטי לקרדום לחפור בו על-מנת לקדם עמדה שהייעוץ חפץ ביקרה תוך שהוא מעלים מהממשלה בשוגג או במזיד גבולות דין רחבים אשר אם היו מוצגים, כפי שהציגו שופטי הרוב בפסק הדין, קיים סיכוי שהמצב היה שונה מהותית. השופט מינץ "מאשים" בפסק דינו את פסק הדין של עמית וברק-ארז ככזה המתבסס על "הנמקות לבר משפטיות" אשר עלול לרמוס את עקרונות היסוד של המשפט. ומהן הנמקות "לבר משפטיות"? "לבר", פירושו "חוץ", והנמקות לבר משפטיות הן הנמקות שאינן מתבססות על כללי המשפט, או במילים פחות מכובסות הנמקות משיקולים זרים, לדוגמה שיקולים פוליטיים של השופט, או לדוגמה שיקולים הנובעים מעימות רעיוני/אישי בין עמדות השופט והמערכת הפוליטית ועוד. גם השופטת וילנר פסלה מכל וכל את הנימוקים של עמית/ברק ארז אך הייתה כהרגלה הרבה יותר מרוסנת בלשונה והיא סיימה בדברים "לא מצאתי כי יש בטיעונים שהתבססו על עילות השיקולים הזרים, הסבירות, ניגוד העניינים והשוויון, כדי להטיל על הממשלה חיוב כאמור" או בלשוני, לשון שוק מחנה יהודה, נימוקי שופטי הרוב בסיבוב הראשון, ושופטי המיעוט בסיבוב השני הם פשוט "חרטה ברטה". לא נתקלתי מעולם בכיבוס של כביסה כה מלוכלכת בין שופטים אל מול פני האומה. כנראה שהגיעו מים עד נפש, וגובה המים הגיע גם עד לצוואר של השופט עמית, כי הוא מפרט בפסק דינו רשימה ארוכה של אמירות ביקורתית של חבריו תוך שהוא מוחה נגדן. לטעמי הוא בוכה את בכיו של הקוזק הנגזל, במקום להטמיע את הביקורת ולהבין שהוא לגמרי לא על המסלול, הוא מעדיף לילל ולהאשים את חבריו בכאוס שהוא בעצמו יוצר. לדעתי, פעמים רבות שופטים מתקנים בפסקי דין הערות צורמות עליהן מעירים חבריהם. הפעם ברור שהנשיא עמית העיר לחבריו על שכתבו בפסק הדין, אך ממה שנותר בו ניתן להסיק שהם לא שעו לבקשותיו, או לפחות לא שעו לכל בקשותיו, כי כנראה הגיעו כאמור מים עד נפש. בנאום שנשא השופט העליון, השמרן, האוריגינלסט האמריקני אנטונין סקאליה ע"ה הוא סיפר שקרה לעיתים שהוא שינה מעט מסגנונו החד הנוקב והציני בפסקי דינו על-מנת להגיע לאחדות דעים עם חבריו להרכב. בפסק הדין שלנו, ניכר שהמרחק האידיאולוגי והמעשי בין שופטי הרוב לשופטי המיעוט הוא כה גדול עד שאיש מהם לא ניסה לגשר עליו. לסיום אחזור לפסקה 59 לפסק הדין, מושא הדיון הנוסף שם קבע עמית "מצבו המורכב של השירות הציבורי מחדד את הצורך בבחירת האדם המתאים ביותר לתפקיד הנציב. קשה לראות כיצד תכלית זו מושגת באמצעות הליך מינוי שאינו תחרותי", מעניין איך הנשיא עמית לא הכיר את המשפט הזה כאשר הוא עצמו נבחר לנשיאות בית המשפט העליון, ללא כל תחרות, כאשר לפחות לי ברור שהיו ויש מועמדים טובים הרבה יותר ממנו, ואת התוצאות של הבחירה הגרועה הזו כולנו, כולל שופטי בית המשפט העליון רואים, והם לא רק רואים אלא גם החליטו לפתוח את הפה.