אני מתגעגע לשנת 1962, כשוועדת הכספים מתכנסת ועל הפרק הנושא, ששכרו של נהג נשיא מדינת ישראל, יצחק בן צבי, גבוה משכרו של הנשיא. הוועדה שהתכנסה ב-5 ביולי 1962 מחליטה להעלות את שכרו של הנשיא, אך לוועדה נותרה בעיה "קטנה" ו"שולית", נשיא המדינה, יצחק בן צבי, מסרב בכל תוקף לדיון ולהחלטה, המחייבת אותו לקבל תוספת למשכורתו. ב-1962 נאלץ נשיא המדינה להזמין אליו את יושב-ראש ועדת הכספים אל צריפו, המשכן של הנשיא, והביע את צערו, על שהוועדה החליטה בנגוד לרצונו המוצהר, שלא יעלו את משכורתו. כבר בשנת 1954, שנתיים לאחר שנכנס לתפקידו, דרש יצחק בן צבי מהוועדה להשאיר את גובה משכורתו על-כנו, ובמשך שמונה שנים התחשבו בבקשתו. איזו עוצמת פער קיימת בין הנורמות הצנועות של הנשיא יצחק בן צבי ובין הנורמות כיום של חבר הכנסת נסים ואטורי, שסבור ש-50,000 שקל נטו לפחות חייב להיות שכרו של חבר כנסת, שעל הדרך נהנה מרכב פרטי, העומד לרשותו ועוד נהג צמוד, ועוד שני עוזרים, ועוד 100,000 שקל לקשר עם בוחריו. כשהמדינה בעיצומה של מלחמה לעצמאותה קלטה מיליון עולים חדשים, שרובם חיו במעברות של אוהלים ובדונים, פחונים ובלקוניים, וממשיכה בשנותיה הראשונות לחסל גלויות שלמות של יהודי עירק, תימן, בולגריה ועוד, נשיא המדינה מסרב בכל תוקף באותה תקופה, שיעלו את משכורתו. אך זה מנת חלקו של עבר שחלף. כיום האטימות חוגגת. המחירים מאמירים, משפחות רבות קורסות ואינן יכולות להרשות לעצמן לקנות מצרכי ייסוד, וחברי הכנסת החליטו על העלאה הנעה בין 4,000 ל-5,000 שקל לחודש. יוחנן בדר, חבר הכנסת מטעם מפלגת "חרות", אמר באותה ישיבה: "כבוד נשיא המדינה, יצחק בן צבי, הוא צנוע מאוד ומשמש דוגמה לכולנו". לאיזו דמות ניתן להעניק היום את חופן המלים המחמיאות של ח"כ יוחנן בדר. לצערי, לא מצאתי חבר כנסת אחד, שיטען שלא ראוי בימים אלו להעלות את משכורות חברי הכנסת והשרים.