​מדינת ישראל משופעת בבעיות ביטחוניות שהלכו והתעצמו בשנים האחרונות. הלכה למעשה, ישראל נמצאת במלחמה מתמשכת עוד משנת 1967. מאז הקמתה, התפתחה המדינה באופן מפתיע, ואולי אף בלתי נתפס; אולם אל מול ההתפתחות הכלכלית המואצת, ולצד הלחימה האינסופית, אנו ניצבים כחברה משוסעת שאיבדה את ה"דבק" המלכד שאפיין אותה בימי הקמתה. הקדמה זו נועדה למסגר דיון שנותר אומנם נסתר מהעין הציבורית, אך מעיד יותר מכל על אובדן הדרך הערכי של מדינת ישראל בהתייחסות לאזרחיה בכלל ובדרום ובצפון בפרט: הקמת מרינה בעיר נהריה. ​כדי להבין את הסוגיה לעומקה, ראוי לפנות להגדרה הרשמית של המושג "מרינה". על-פי הבינה המלאכותית: ​המונח מָרִינָה (בעברית: מַעֲגנה) מתייחס למעגן ייעודי לכלי שיט קטנים ובינוניים, בעיקר יאכטות, סירות מפרש וסירות מנוע פרטיות. להבדיל מנמל מסחרי גדול, המרינה מתוכננת לשימוש פנאי, ספורט ותיירות. מאפייניה כוללים תשתית עגינה, שירותים ייעודיים לכלי שיט (חשמל, מים, תדלוק), שובר גלים ושירותי חוף כגון מסעדות וטיילת. ​ללא ספק, מרינה היא צורך ממשי עבור בעלי כלי שיט הנמנים עם המעמד הבינוני-גבוה, והיא מהווה מקור הכנסה ליזמים, לבעלי הון ולרשות המקומית. בישראל קיימות לא מעט מרינות המשרתות עשרות אלפי אנשים - ותו לא. ​כאן נשאלת השאלה: מה בוער למדינה להפנות משאבי תכנון יקרים דווקא לתחום זה כעת? דומה כי התשובה במקרה זה מגולמת במשפט המפורסם: "אם אין לחם, תאכלו עוגות". אמירה זו מיוחסת היסטורית למלכת צרפת, מארי אנטואנט, ונאמרה כביכול בתגובה לכך שנודע לה כי לעם אין לחם לאכול. המשפט הפך לסמל לציניות של משטרים מנותקים וכשלוניים, שאינם מסוגלים לשרת את צרכיו הבסיסיים של האזרח או לבנות עבורו אופק של תקווה. ​תושבי נהריה זקוקים לתשתיות בסיסיות הרבה לפני יאכטות: תחבורה נגישה כרכבת מהירה, תחבורה ציבורית ראויה, מערכת חינוך משובחת, מוסדות תרבות ומכללה אקדמית ראויה שתהווה מרכז ידע ומחקר. נהריה זקוקה לשיקום נחל הגעתון, שהפך לאורך השנים לתעלת בטון ריקה מתוכן. נכון להיום, נבנות בעיר שכונות מבלי שאיש יודע מי יאכלס אותן, ובמרכז העיר מתוכננים מגדלים שאינם עולים בקנה אחד עם חזון של עיר קהילתית. נדמה כי נהריה קורצת כעת למשקיעים המחפשים "לעשות סיבוב" מהיר שימלא את קופת העירייה. ראוי לציין כי הארנונה בעיר גבוהה למדי, והמחסור במקומות תעסוקה מטריד את התושבים הרבה יותר מאשר הקמת מעגן לבעלי יכולת. ​מעבר להיבט החברתי, הקמת המרינה טומנת בחובה סכנה סביבתית חמורה. חופי נהריה הם חלק משמורת טבע ימית ייחודית, והקמת תשתית בטון מאסיבית בלב הים תגרום לנזק בלתי הפיך למערכת האקולוגית. בניית שוברי גלים ושינוי משטר הזרימה והחול יפגעו אנושות בבעלי החיים הימיים באזור, יהרסו בתי גידול טבעיים ויפרו את האיזון העדין של החי והצומח בים. האם אנו מוכנים להקריב את הטבע הייחודי של הצפון עבור מגרש חניה לסירות? ​טוב יעשו פרנסי העיר אם יעמדו על שלהם וידרשו משאבים לחינוך, לרווחה, ולאקדמיה ראויה - צעדים שיבססו את מעמדה הסוציואקונומי של העיר. המרינה תהווה עוגן לבעלי הון בלבד, בעוד שלתושבים לא תיוותר ברירה אלא להביט מהחוף על הטבע ועל העתיד שנגזלו מהם. ​לסיכום, אי-אפשר לדון בסוגיית המרינה במנותק משאלת האסבסט המזהם את חופי נהריה. המדינה השקיעה הון בניקוי האזור, אך ברור לכל כי לא ניתן לבער לחלוטין זיהום אסבסט שנמשך עשרות שנים. הבריאות והסביבה קודמות לכל, ומדינת ישראל חבה לתושבי נהריה פארק ירוק שיכסה את מוקדי הזיהום. את התוכניות להקמת המרינה מוטב לשלוח למפעלי מחזור הנייר, לטובת מטרות ראויות ודחופות באמת. ​בסופו של דבר, עומדת החובה העליונה: על המדינה להבטיח קודם כל את ביטחון תושבי הצפון ולאפשר להם להתקיים בכבוד על אדמתם.