נאמר זאת בלי בוז: טיפשות קולקטיבית איננה מחסור באינטליגנציה, אלא קריסה של כושר השיפוט. חברה יכולה לכלול יחידים משכילים ובכל זאת לייצר יחד תודעה ציבורית ילדותית: די בכך שהטיעון יוחלף בסימן, ההוכחה ברגש, והאמת בשייכות. חנה ארנדט נגעה בעצב החשוף של האסון הזה כשהראתה שהגרוע מכל יכול להיוולד לא מתוך אינטליגנציה שטנית, אלא מתוך היעדר מחשבה: כאשר האדם חדל לבחון מה הוא עושה, מה הוא חוזר עליו, מה הוא מתיר - הוא נעשה ממסר צייתן של מה שחורג ממנו (חנה ארנדט, אייכמן בירושלים: דוח על הבנאליות של הרוע)
המחשבה הביקורתית איננה העונג להתנגד. היא משמעת: להכניס זמן שני בין הדחף לבין ההסכמה. קאנט קרא לזה יציאה מן "הקטינות": העז לחשוב בעצמך, סרב להפקיד את תבונתך בידי הקבוצה, המנהיג, הזרם (עמנואל קאנט, מהי הנאורות?) אלא שעידננו הופך את המחווה הזאת ליקרה. המהירות אוסרת אימות, הרעש הופך את הניואנס לבלתי נשמע, ובעיקר - המכניקה הקהילתית הופכת את היחיד לשברירי: לחשוב עלול לגרום לך לאבד מקום, מוניטין, שייכות. לא אוסרים עליך לדבר; גורמים לך להבין שמילה חופשית תגבה מחיר. זו צנזורה רכה, אך יעילה באופן אימתני.
המנגנון הראשון של הטיפשות הקולקטיבית הוא החלפת השאלה בתווית. כבר לא שואלים "האם זה אמת?", אלא "מי מדבר?". האמת נעשית שבטית. המנגנון השני הופך את הביקורת לחשד: מי שמעדן נעשה "פושר", מי שבוחן נעשה "מסוכן", מי שמבחין נעשה "שותף". המנגנון השלישי משלים את המלאכה: נידוי סמלי. כבר לא מדובר בהפרכת טיעון, אלא בטיהור הקבוצה. אלכסיס דה-טוקוויל כבר חזה את עריצותו של קונפורמיזם רובני שאינו הורג תמיד גופים, אך מסוגל לחנוק נשמות (אלכסיס דה-טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, קטעים על עריצות הרוב והקונפורמיזם).
פיליפ מוריי תיאר, באכזריות מועילה, את עלייתה של מידה טובה שהפכה למופע: האדם "החגיגי", רווי רגשות טובים, משוכנע שהוא מגלם את מחנה הטוב, ואלים יותר ככל שהוא משוכנע בטוהרו (פיליפ מוריי, אימפריית הטוב). הטיפשות הקולקטיבית המודרנית היא לעיתים קרובות טיפשות מוסרנית: היא לא אומרת "איני יודע", היא אומרת "אני בצד הנכון". היא אינה מבקשת אמת; היא מבקשת תעודת הכשר. ואת התעודה הזו משלמים בדיכוי השיפוט - כאילו עצם הבחינה היא טומאה, כאילו המורכבות היא כבר בגידה.
כריסטופר לאש מסייע להבין מדוע המוסרנות הזו מדבקת כל כך: חברות מודרניות מייצרות יחידים שבירים, רעבים להכרה, תלויים במבטו של הזולת - נרקיסיזם חברתי יותר מאשר סתם יהירות (כריסטופר לאש, תרבות הנרקיסיזם; ובתהודה, האני הנצור). באקלים כזה המחשבה הביקורתית חדלה להיות טוב ציבורי; היא נעשית פגיעה בדימוי העצמי. ספק נחווה כתוקפנות, ניואנס כהשפלה. מעדיפים אישור על אמת, מפני שמעדיפים נחמה על אחריות. קהילה הבנויה על תיקוף הדדי נעשית אלרגית לממשי: היא מבקשת ודאויות שמגינות על האגו הקולקטיבי, לא אמיתות שמחייבות.
מחנות נקיים
ריימון ארון הזכיר אמת פשוטה שנשכחה: הפוליטיקה היא טרגית (ריימון ארון, שלום ומלחמה בין האומות, ובכלל תפיסתו את הטרגי הפוליטי). היא אינה תחום של מוחלטים, אלא של בחירות בלתי מושלמות, של התנגשות תכליות, של תוצאות. הטיפשות הקולקטיבית פורצת כשמסרבים לטרגיות הזו, כשדורשים פתרונות טהורים, סיפורים פשוטים, מחנות נקיים. המוסר הופך תחליף לצלילות: מזדעזעים במקום להבין, מגנים במקום לשקול, נרגעים במקום לשאת באחריות. אלא שהממשי אינו נכנע לטוהר: הוא חוזר תמיד, ולעיתים באלימות, ומבזה סיסמאות ומשפיל ודאויות.
ליאו שטראוס מאיר מישור נוסף: חברה שאינה יודעת עוד מה היא מחזיקה כאמת נעשית זמינה לכוח חברתי (ליאו שטראוס, זכות טבעית והיסטוריה; ובהמשך, מהי פילוסופיה פוליטית כשהכול שווה?), לא האמת מכריעה, אלא הרעש, הלחץ, ההפחדה הרכה. לא מוכיחים; מתיישרים. וההתיישרות היא שם אחר לקטינות: לחשוב מוחלף בלהשתייך, כאילו הקהילה מעניקה רישיון להתקיים. זה לב הטיפשות הקולקטיבית: לא בורות, אלא הפחד לחשוב בלי רשות.
אל המנגנונים הללו מצטרפת הסביבה הטכנית: אופן החיים שלנו - מוזנים ברצף, מצוּוים להגיב, מעוצבים כדי "לענות" לזרם. ז׳אק אלול הראה כיצד התעמולה וההיגיון הטכנולוגי מארגנים זמינות מנטלית: בלי לאסור, הם מכוונים, מציפים, מפשטים (ז׳אק אלול, תעמולות, וברקע ביקורתו על החברה הטכנית). גאי דבור, מצדו, תיאר עולם שבו הייצוג מחליף את היחס הישיר לממשי: מצטרפים למה שמסתובב, לא למה שמתנגד לבחינה (גאי דבור, חברת הראווה) בתוך הקשר כזה המחשבה הביקורתית אינה רק נדירה; היא מפריעה. היא מחייבת לכבות רעש, לאבד זמן, לסרב לתגמול המיידי של הזעם.
כאן הדת נעשית מרכזית, מפני שהיא נוגעת במנגנונים העמוקים: משמעות, פחד, שייכות, טוהר. הדת יכולה לעצב מצפון, או לייצר הרדמה; להיות בית-ספר לאחריות, או מכונת זהות. נאמר זאת בבהירות: חלק מן הדתי העכשווי, גם אצלנו, פועל לעיתים כמנגנון השבתה של השיפוט. לא משום שהאמונה אויבת השכל, אלא משום שדת המצטמצמת לקודים ולסימנים זקוקה לצייתנים, לא לאנשים עומדים. היא מעדיפה אחידות על אמת, משמעת חיצונית על תשובה פנימית, שליטה חברתית על הבחנה. היא קוראת "אחדות" למה שאינו אלא פחד מן הסתירה.
שפינוזה נותן כאן את המפתח: הפחד מוליד אמונה תפלה (ברוך שפינוזה, המאמר התאולוגי-מדיני) ואמונה תפלה איננה רק להאמין בדברים מוזרים; היא להשתמש בקודש כדי להרגיע חרדה ולהימנע מבחינה. דת הנשלטת בידי פחד מייצרת רפלקסים, לא שיפוטים. היא אוהבת ודאויות קלות, מבלבלת אחדות עם אחידות, מקדשת הרגלים, ושמה את הקבוצה במרכז וקוראת לזה "אלוהים". כך הטיפשות הקולקטיבית יכולה להיעשות דתית: היא מחלקת היתרי לגיטימציה, הופכת ניואנס לחטא, מחליפה הבחנה במשטר סימנים, וממירה דיון בחשד.
בין קודדש ליושר
ואף על-פי כן, המקרא נושא את הנוגדן: הנבואה כביקורת פנימית על הדת כאשר היא משקרת. הנביאים אינם מקשטי הקודש; הם מציתי אש כאשר הקודש נעשה מסכה. עמוס, ישעיהו, ירמיהו - שלוש מהלומות נגד שלוש צורות של טיפשות קולקטיבית מקודשת (ספר עמוס, במיוחד פרק ה׳; ספר ישעיהו, במיוחד פרק א׳; ספר ירמיהו, במיוחד פרק ז׳). עמוס תוקף את דת-ההצגה, זו המרבה טקסים ומשאירה את העוול על-כנו. הוא הופך את הרעיון שהלהט לבדו מבטיח צדק, ודורש שהמשפט והצדקה יהיו מציאות חיה בעיר (עמוס ה׳). זהו שיעור במחשבה ביקורתית: הוא מסרב לבלבל בין רגש דתי לבין אמת מוסרית. במילים אחרות: יראה אינה חסינות, והקודש אינו כרטיס יציאה מן הממשי.
ישעיהו מסרב להפרדה הנוחה בין קודש ליושר. הוא מכוון אל דתיות החיה לצד הקשחה מוסרית, ומחזיר הכל אל הליבה: ללמוד להיטיב, לבקש משפט, להגן על החלש (ישעיהו א׳). אין זה תוספת "הומניסטית"; זו הגדרה של אמונה בוגרת. דת שאינה מחמירה עם האדם כלפי עצמו נעשית תיאטרון; ותיאטרון מייצר המונים, לא מצפונות. ירמיהו מפרק את דת-הקמיע: השימוש המאגי בקודש כדי להיפטר מן הבחינה. נרגעים באמצעות מקום, מוסד, נוסחאות - כאילו השייכות מבטיחה חסינות (ירמיהו ז׳). ירמיהו שובר את האשליה: הסמל אינו מציל שקר, והמוסד אינו מחליף צדק. קהילה נעשית טיפשה כאשר היא מבלבלת סימן עם אמת, זהות עם יושר, טקס עם אחריות.
לכן הנביא הוא דמותה העליונה של המחשבה הביקורתית: הוא מסרב לעבודה זרה - גם לעבודה זרה דתית; הוא מסרב להמון - גם כשההמון מתפלל; הוא מסרב לשלום חברתי הנקנה במחיר האמת. כדי להאיר פילוסופית את התפקיד הזה, אברהם יהושע השל הראה בעוצמה שהנביא הוא קודם כל מצפון במצב היכון, רגישות לעוול שמונעת שינה מוסרית (אברהם יהושע השל, הנביאים). הנבואה פוגשת את ארון: היא מחזירה את הטרגי ומסרבת לטוהר הזול; היא מחייבת תשובה במקום הסתתרות מאחורי סיסמאות.
מה לעשות, אם כן, למען עתיד המחשבה הביקורתית? ראשית - להחזיר את האיטיות: הזכות לומר "עוד אינני יודע", "אני בודק", "אני משעה את שיפוטי". בעולם של מיידיות, איטיות היא מעשה ריבונות. שנית - להשיב היררכיה: לא הכל חשוב באותה מידה, לא הכל ראוי לאותה זעם, לא הכל דורש אותה דחיפות. ושלישית - לקדש מחלוקת נאמנה: קהילה חזקה היא זו שיכולה לשאת בחינה בלי להתפרק, לקבל סתירה בלי לשנוא, ניואנס בלי להאשים, חיפוש בלי לנדות.
המחשבה הביקורתית אינה דורשת עם המטיל ספק בכל. היא דורשת עם המסרב להאמין בכל דבר, בייחוד כשזה נוח לו. האיום המרכזי אינו רק חיצוני; הוא פנימי: פחד, נוחות, קונפורמיזם, מוסר אוטומטי. כל עוד לא נעז לקרוא לו בשמו, נייצר רפלקסים שנקרא להם "אמיתות", הדרות שנקרא להן "לכידות", סיסמאות שנקרא להן "אמונה". וכך נתקדם אל חברה מלאה דיבורים ומלאה ודאויות אך ריקה משיפוט. אין חירות בלי שיפוט, ואין עם בוגר בלי היכולת הקשוחה, הנבואית, המכריעה הזאת: לחשוב לפני שמצטרפים.