פסק הדין הדרמטי בדנג"ץ 7105/25, שניתן בהרכב מורחב של חמישה שופטים - הנשיא יצחק עמית, המשנה לנשיא נעם סולברג, והשופטים דפנה ברק-ארז, דוד מינץ ויעל וילנר - חושף תהום מקצועית ותקדימית בלב מערכת המשפט הישראלית. עיקרו של פסק הדין: ביקורת חריפה מצד השופטים סולברג, מינץ ווילנר. שלושתם מצביעים על הנשיא עמית כמי שפסק ביודעין באופן הנוגד את החוק הברור; שלושתם מפנים כלפיו אצבע מאשימה בכך שפסק באופן פסול ומתוך אג'נדה אישית-פוליטית. עסקינן כאן בפסק דין אזרחי. אך אם נבחן לאור חוק העונשין את מה שמיחסים השופטים הנכבדים הנ"ל לנשיא עמית - מתן פסק דין מתוך שיקולים זרים הן בפסק הדין המקורי בהרכב שלושה והן בפסק דין בהרכב המורחב של חמישה שופטים - נוכל בקלות להצביע על חשש לעבירה פלילית של הפרת אמונים מצד הנשיא עמית. ברי, כי התנהלות דומה מצד מי-משרי הממשלה הייתה גורמת למיארה - ובצדק - לפתוח בחקירת פלילית דחופה. בענייננו, הנשיא עמית מנצל לרעה את חסינותו כשופט ומחריב את אמון הציבור בבית המשפט. בכך הוא נותן בידי מבקריו הקיצוניים ביותר צידוק לכאורה בקריאתם שלא להכיר בפסקי דין מסוימים של בית המשפט העליון. ברשימה שלהלן מצביע הח"מ על המנגנון המתוחכם שבאמצעותו ביקשו הנשיא עמית והיועמ"שית גלי בהרב-מיארה לעקור את סמכויות הממשלה בניגוד ללשון החוק המפורשת, תוך שהם גורמים לנזק מערכתי מצטבר ומשתקים את מינוי הקבע בנציבות שירות המדינה במשך כשנה וחצי. עוגן החוק: המלכודת של סעיף 6 לחוק המינויים בבסיס הניתוח שלהלן עומד סעיף 6 לחוק שירות המדינה (מינויים), מסמך משפטי נהיר וחד-משמעי שהמחוקק עיצב במטרה להעניק לממשלה גמישות מסוימת ופקיד בכיר מאוד באמצעותו תוכל לממש את מדיניותה:

• הסמכות המוחלטת: החוק קובע באופן שאינו משתמע לשני פנים כי "הממשלה תמנה נציב שירות המדינה".

• הפטור הסטטוטורי: נקבע מפורשות כי על המינוי "לא תחול חובת המכרז לפי סעיף 19".

• כוונת הריבון: המחוקק העניק לממשלה שיקול דעת רחב כדי להבטיח התאמה בין הדרג הנבחר למבצע המדיניות.

הנה-כי-כן: אין ולא יכולה להיות פסיקה הנוגדת את דבר וכוונת המחוקק, אלא מצד נשיא-שופט השנוי במחלוקת - שפועל מתוך מניעים אישיים ופסולים.