אין מה להתפלא על תופעת ההפגנות ההמוניות בבירות המערב בימים אלה - כלומר, על העדרן. עשרות אלפי אזרחים אירניים נרצחו ומי יודע כמה נכלאו, כשפשעם היחיד הוא רצונם לתנאי קיום מינימליים ולחירות, ובמערב אין פוצה פה ומצפצף, למעט פה ושם כמה גולים אירניים. היכן כל האידיאליסטים הצעירים מאוניברסיטאות היוקרה שזכויות האדם קרובות כל-כך לליבם? היכן המוני האזרחים שצעדו לא מזמן ברחובותיהן של סידני, ניו-יורק, לונדון ופריס, ושנפשותיהם לא יכלו לשאת עוד את ה"הרעבה" המכוונת של העזתים ואת הריגתם? אין למצוא אותם. לא בקמפוסים, לא ברחובות ולא בככרות. למה? כי כמובן לא הפגיעה ב"זכויות אדם" ולא הפגיעה ב"חפים מפשע" נמצאות בראש מעייניהם, אלא הרצון העז שלהם לפגוע בישראל. אין טעם להיכנס לשאלה באיזו מידה האידיאולוגיה האנטישמית מכָוונת את התגייסותם ובאיזו מידה אחראית לכך האידיאולוגיה הפרוגרסיבית שבה שטפו את מוחותיהם. לשתיהן תפקיד חשוב, ואת שתיהן צובעת שכבה עבה של צביעות. הרפיסות והניוון המוסרי במערב בהכירנו את הרפיסות והניוון המוסרי שהמערב נתון בהם, כל זה אינו מפתיע. אבל מה שעדיין מעורר תמיהה, ולו מעטה, היא התופעה המקבילה בעיתונות המערבית: אי-התייחסות לאירן ולעימות המתגבש כאן כנושאים הפותחים מהדורות חדשות ותוכניות פרשנות בכלי התקשורת, לפחות ככל שזה נוגע לזו אמריקנית שאני עוקב אחריה. אלה משניים אצלם לעניינים אחרים, כמו למשל המעצר הקצר של הכתב אמריקני דון לֶמון עקב פלישה שלו ושל אחרים לכנסייה מלאת מתפללים לבנים, כחלק ממאבקם נגד שלטונות ההגירה אמריקניים. על לֶמון ומעצרו הם מדברים ללא הרף, לפחות בזמן כתיבת שורות אלה, ולא על אירן. מן הסתם יעברו במהרה לנושא אחר בעל משקל דומה. האם אמריקה תתקוף או לא תתקוף באירן? האם המזרח התיכון יעלה עוד מעט בלהבות? האם משטר האימים של האייתולות ימשיך לגבות המוני קורבנות או לחלופין יושמד? מסתבר שחשיבות הנושאים הללו מעטה לעומת גורלו של הכתב, שלפני שנים אחדות דיווח בדרמטיות מלאת זעם על תקיפה של שחקן שחור על-ידי שני בריונים לבנים גזענים תומכי טראמפ; אלא שהתקיפה הייתה מומצאת. כלומר, לא התרחשה כלל. קרנו ירדה מאז, ואילו עכשיו, בעקבות מעצרו, עלתה מחדש. האג'נדה הפוליטית של התקשורת אין כמובן בתקשורת התעלמות מוחלטת מאירן - אחרי ככלות הכל, מדובר בערוצים מכובדים - אבל כששומעים אצלם משהו על הנושא, הדיון נסוב פעמים רבות סביב השאלה האם החלטתו טראמפ לתקוף או לא תהיה מונעת בעיקרה ממה שטוב לו אישית. אניח לכם לנחש מהי התשובה שבדרך כלל ניתנת. שכן אין זו רק הרדידות שמדריכה את התקשורת, אלא, כמו אצלנו, גם לאג'נדה הפוליטית יש תפקיד נכבד. כמובן, אם וכאשר אמריקה תתקוף, יהיו כותרות, ועוד איך. טילים מתפוצצים תמיד מייצרים אותן. וכשנחדש אנו את המלחמה בחמאס לאחר שיסרב להתפרק מנשקו, אפשר לומר בוודאות שהעיסוק של אותה תקשורת בנו יהיה נרחב ועצום. ועוד אפשר לקבוע בודאות, שהמפגינים ייצאו שוב בהמוניהם לרחובות. שכן השאיפה לצדק עולמי לא פסה מן הדור הצעיר המופלא של המערב, וכידוע, הצדק מצוי אצל גיבורי/רוצחי חמאס, וודאי לא אצלנו.