הסיפור שלנו, הקיבוצניקים, הוא סיפור הפרברים. תמיד היינו בצד, בשוליים, אבל ראינו עצמנו כחלוץ ההולך לפני המחנה, אור ליהודים במולדתם. יישבנו את הארץ, הגנו על הגבולות, בעיני רוחנו ראינו עצמנו כמי שהמדינה לא רק לא יכולה להתקיים בלעדיהם, אלא שלעד היא תשלם להם את החוב המוסרי לכאורה שהיא חבה להם, לנו, מאחר שהיינו הכושי שעושה, בעצם, את שלהם, למענם.
לא יכולנו לשער שיום יבוא והכל יישכח לנו, להוציא את היותנו, לתפיסת רבים - פריבילגים; אנשים המנצלים את משאבי המדינה בכלל ואת אדמותיה בפרט לטובתם ולתועלתם. ולא יכולנו לשער כמה רעל וארס ושנאה יותזו עלינו. במשך שנים דימינו עצמנו לפרה קדושה. הנה ימים באים ולא רק שאין עוד פרות קדושות, תכף לא יהיו פרות בכלל. ענף הרפת כולו בסכנת הכחדה. הרפתנים הם אנשים שקטים שמשכימים עם שחר לחליבת בוקר. והם גם מי שמתקלחים בשעת לילה, אחרי חליבת ערב. מי רואה. מי סופר. למי איכפת. הגרעין הקשה של יצרני החלב בסכנת היעלמות.
הקיבוץ מהווה פרק (חשוב?) בסיפור הפרברים הישראלי. אם וכאשר ייסגר ענף הרפת, סגירתו עלולה להיות, אולי, ראשית סופו של הסיפור. מה שהתחיל בשירה רמה של חלוצים חרוצים, מפריחים שממה, עובדים את האדמה, מסתפקים במועט (כי לא היה יותר) מזיעים בקיץ וקופאים בחורף, לא מתלוננים, מתחיל להיראות כמו סיום עצוב, בקול ענות חלושה.
גם התסריט הקיצון, המחמיר, של סגירת ענף הרפת, לא נראה בלתי סביר, בלתי הגיוני, והוא ודאי לא עוד תסריט דמיוני.
ייבאו חלב ויגבירו את קצב ייצור תחליפיו ובתוך זמן קצר, ספק אם יותר ממתי מעט ימשיכו לראות בעיני רוחם את מחאתם הזועמת, הנואשת, של הרפתנים, אשר מביעים את מחאתם על האיום בסגירת הענף שהוא כל חייהם בשפיכת כדי חלב. אבל לא רק את החלב שפכו הרפתנים. גם ואולי בעיקר את דמעותיהם. בלב הם בכו וביכו את הארץ שהייתה ואיננה עוד, הארץ שבה קיבוצים לא רק קיבלו את הכבוד שהם ראויים לו אלא גם את התנאים הנאותים הנדרשים לקיומם בכבוד.
(גילוי נאות: הכותב הוא חבר קיבוץ)