במשך שנים הציבור בישראל הפעיל אינטליגנציה רגשית גבוהה מדי. הוא ניסה להבין. להכיל. להסביר לעצמו שהמנהיגים לא פועלים במקרה, שיש מאחורי ההחלטות שלהם היגיון נסתר, אילוצים, פחדים, אולי אפילו כוונות טובות. ראינו את האדם שמאחורי התפקיד, את הילד הפצוע שבתוך המבוגר ואמרנו לעצמנו, הוא לא רע, הוא פגוע. אבל כאן, בדיוק כאן, מתחילה הבעיה.
כי ברגע שחברה שלמה מתחילה לפרש חוסר בגרות ככאב, ככאוס, כבלבול אנושי והחלטות הרסניות וכטעויות שנובעות מטראומה, היא מוותרת על הדרישה הבסיסית ביותר ממנהיגות - אחריות. לא כל פצע מעניק רישיון לפגוע, לא כל עבר קשה מצדיק הווה מסוכן ולא כל מי שמחזיק כוח ראוי שנמשיך להגן עליו רגשית בזמן שהוא כושל מוסרית. ההבנה הפכה לתירוץ, האמפתיה למסך עשן והאינטליגנציה הרגשית, במקום להיות כוח שמתקן מציאות הפכה לכלי שמאפשר לה להידרדר ומאפשר פגיעה מתמשכת בציבור שלם.
הזיגזוג הוא הסימן המובהק לחוסר בגרות מנהיגותית: שינויי כיוון חדים בהחלטות גורליות, פעם הבטחות נחרצות ופעם נסיגה מבוהלת, חקיקה חפוזה שנועדה לכבות שריפה תדמיתית במקום לפתור בעיה מערכתית, הצהרות לוחמניות בבוקר והכחשות בערב, רפורמות שמוכרזות בקול גדול ומפורקות בשקט כשהלחץ גובר. מנהיג בוגר לא פועל באימפולסיביות. מנהיג בוגר לא מחליף שטיח חוקים במקום לטפל ברצפה הסדוקה. מנהיג בוגר לא מנהל קרבות אגו בזמן שמערכות קורסות. ומעל הכול, מנהיג בוגר לא מאשים את כולם חוץ מעצמו.
כאשר מידע מוסתר במקום להיות מונח על השולחן, כאשר הציבור מתבקש "להאמין" במקום לדעת, כאשר מומחים נדחקים הצידה לטובת שיקולים פוליטיים קצרים, זו לא מורכבות, זו חוסר בגרות. כאשר כל משבר מנוצל להסרת אחריות והעברתה לגורם אחר זו לא מנהיגות, זו תבוסתנות.
הציבור בישראל כבר לא צריך הסבר, להכיל, או להבין. הזמן הזה הסתיים. עכשיו נדרש שילוב אחר, לב פתוח, אבל עמוד שדרה חזק. הקשבה, אבל לא על חשבון הביטחון, הכלכלה, הדמוקרטיה והאמון. זו אינה קריאה לפילוג - זו קריאה לבגרות. זו אינה שנאה - זו דרישה לאחריות וזו אינה קיצוניות - זו הגנה עצמית אזרחית. המנהיגים חייבים להתבגר, עד כאן.