נמלכתי בדעתי האם לכתוב את מספר ההרוגים בחברה הערבית מתחילת השנה והחלטתי שלא לכתוב כי עד שאתה כותב המספר עולה ועולה, תמונת מציאות נוראה. יש מי שיודעים מי הם האשמים במציאות הנוראה של אזרחים הרוצחים את אחיהם, שכניהם, בני דתם, והאשמים מבחינתם הם רק ממשלת ישראל, השר לביטחון פנים, מפכ"ל המשטרה, היהודים. יש מי שיודעים מי הם האשמים במציאות הנוראה של אזרחים ערבים הרוצחים את אחיהם, התרבות הערבית, הדת המוסלמית, הערבים ואין בילתם, החינוך הקלוקל, "כבוד" המשפחה, סכסוכי משפחות, נקמות דם. ויש מי שמציע משהו אחר, שונה, מורכב, משהו שאינו מתאפיין רק בדפוס ההאשמה אלא בעיקר בדפוס פתרון, פתרון שהדרך אליו מאתגרת ומצריכה עבודה סיזיפית. הדרך אל הפתרון מתחילה בהחלטה שאין הדבר תלוי אלא בנו, בחברה הערבית, בחינוך, בממשלת ישראל, במשטרת ישראל, במערכת המשפט, בשותפות הנובעת מהמציאות, מהכורח, מהחובה שלנו לשיווין אזרחי. הזכות לחיים בביטחון, הזכות לחיים ללא חרדה, ללא תחושת היותו של האזרח הערבי תלוי על בלימה, היא זכות בסיסית בדיוק כמו התביעה הבסיסית לאחריות של ראשי החברה הערבית, נושאי תפקידי המפתח, אנשי הדת לבלום את כדור הדם המתדרדר ברחובות כפריה, יישוביה ועריה. זכות המחאה הינה זכות בסיסית, הזכות לימי שביתה, למחאה בעיר העברית הראשונה, להצבת אוהלי מחאה ברחובות העיר העברית הראשונה. זכות המחאה חשובה, ברם, תועלתה, עד כה, הוכחה כלא יותר מוונטילציה ושחרור לחצים. הפתרון האפשרי הוא יצירת מכנה משותף יצוק בפלדה, בין כלל הגורמים בממשלת ישראל, מערכת המשפט, משטרת ישראל והאזרחים הערבים בישראל. מכנה משותף המושתת על אדני אמון הדדי, אשר ראוי שיתחיל בהפרת קשר השתיקה, בהפסקת שיבושי זירות רצח, ניתוק מצלמות רחוב, במלחמה מתמדת בחרדה, בפחד ובאימה שהיא מנת חלקם של אזרחים ערבים החוששים שמא יבולע להם אם יעלה בדל חשש כי העזו לשתף את גורמי אכיפת החוק במה שראו עיניהם או מה ששמעו אוזניהם. נהרות הדם ברחובות החברה הערבית ימיהם כימיה של המדינה, לעיתים יותר, לעיתים פחות, ועתה לקראת 78 שנות עצמאות השותפות בין ממשלת ישראל לחברה הערבית היא המפתח לפתרון. המסע אל הפתרון יתחיל רק בהסכמה על סך מרכיביו. לא עוד האשמות הדדיות, לא עוד שיח של אימה וחרדה, כי אם שיח מתוך כבוד, מתוך אחריות, מתוך הבנה כי ייתכנו מחירים חברתיים, וקיימת נכונות לשלם אותם. חינוך מהגן הוא התחלה, איסוף הנשק הוא התחלה, הצפת הרחובות ביחידות מיוחדות זו התחלה, אכיפה עוצמתית זו התחלה, ענישה מחמירה זו התחלה, הקמת מערכי תמיכה לחלוצים בחברה הערבית זו התחלה. הקצאת משאבים זו התחלה, תוכניות ייחודיות זו התחלה, אפס סובלנות לרוצחים וסייעניהם זו התחלה, פירוק מנגנוני רוע זו התחלה, יצירת אקלים בטוח לצד יצירת אקלים מיטבי זו התחלה. את ההתחלות אפשר ונכון להוביל בשילוב זרועות החברה הערבית עם כלל מערכות התמיכה. כשכתבתי את המאמר מספר הנרצחים בחברה הערבית מתחילת השנה עמד על 28 בני אדם, עם שם ופרצוף, עם משפחה וחלומות, עם עתיד, ועם פרסומו נרצחו עוד שלושה בני אדם. עוצרים את נהרות הדם - זה אפשרי רק כשכולם ישלבו ידיים ויציגו את תוכנית אגרוף הפלדה והתקווה לאזרחים במדינת ישראל היהודית דמוקרטית.